בערב השמיני ללידת הבן האם הייתה מכנסת קרובי משפחה וחברים לסעודה בביתה. לאחר האוכל נהגו להתפלל כל הלילה. למחרת, אחרי הברית, ערכו סעודה נוספת בבית היולדת. כשהייתה נולדת בת, שולבה קריאת השם של התינוקת בטקס ברכה שנערך על ידי כהן בקהילה. הכהן נהג לכסות את ראשה של היולדת ואת התינוקת בטלית, לסמוך את ידיו על ראשיהן ולברך אותן בברכת הכהנים המסורתית: "יברך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". כמו כן, היו הנשים עולות לתורה עם חזרתן לבית הכנסת לאחר הלידה. בתחילת המאה ה-19 המנהג שונה ומאז מקובל שהחזן מגיע לעזרת נשים ובנוכחותו היולדת מברכת את "ברכת הגומל" על הנס שנעשה לה והחיים שניתנו לה.
באיטליה היה מקובל שנשים היו נכנסות למשכב לידה של שבועיים. בזמן זה חברותיה ובנות משפחתה היו מגיעות ומטפלות בכל צרכיה. בשבת השלישית היא החלה לארח. ובשבת הרביעית הייתה נערכת "שבת יציאת יולדת", בה היולדת בשבת בבוקר הייתה לובשת בגדים יפים ומעליהם בגדי אבל וצועדת לבית הכנסת. לפני קריאת שמע, במילים "שמחים בצאתם וששים בבואם" הייתה היולדת נכנסת לבית הכנסת והחזן היה שר שורות אלו במנגינה מיוחדת לרגל המאורע. אבי הנולד היה עולה לתורה ואומר מי שברך עבור אשתו והיא הייתה מוסרת לו את החיתול שעטף את התינוק בזמן הברית. אז הייתה האישה מסירה את בגדי האבל ושבה לביתה. לפרטים נוספים
באיטליה, כמו במקומות אחרים, היו מנהגים שמטרתם הייתה שמירה על האם והוולד עוד בתקופת ההריון. כך למשל נהגו לשים קמע כסף בצורת סכין, "חרב", ליד מיטתה של האם לעתיד כאשר זו נועדה להגן עליה מפני מזיקים שונים.
בזמן הלידה נהגו נשים לקרוא את מזמור כ' בספר תהילים ("למנצח מזמור לדוד: יענך ה' ביום צרה...") יחד עם בן זוגן שלוש פעמים. המזמור כולל תשעה פסוקים כתשעת חודשי ההריון ושבעים מילות המזמור הם כנגד שבעים צעקות היולדת. היו גם תפילות אישיות שנכתבו לזמן ההיריון והלידה שנמצאו בכתבי יד של סידורי נשים מאיטליה. גם תפילה זו ללידה מקורה באיטליה:
"אוֹדֶה יְיָ בְּכָל לֵבַב כִּי בָּאתִי בִּכְלַל תִּשְׁעָה יְרָחִים וְעַד כֹּה הִצִּילָנִי מִפְּגָעִים רָעִים שֶׁיְכוֹלִים לִפְגֹעַ בְּאִשָׁה הָרָה וּבְוַלְדָּה. הַטּוֹב כִּי לֹא כָּלוּ רַחֲמָיו. אֲשֶׁר עַל כֵּן אֲבַקֵּש רַחֲמִים מִמֶּנוּ שֶׁיִסְעָדֵנִי וְיִתְמְכֵנִי בְּבוֹא הַוָּלָד עֲדֵי מַשְׁבֵּר. וְיִתֶּן בִּי כֹּח לָלֶדֶת אֹתוֹ. אָנָא יְיָ סְעָדֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה וּמִצָּרוֹת תִּצְּרֵנִי בְּאוֹפֶן שֶׁיֵּצֵא הַוָּלָד מִמֶּנִי לְחַיִּים וּלִרְוָחָה וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ וְלֹא בְּאֶחָד מֵאֵבָרָיו לֹא נֶזֶק וְלֹא חִסָּרוֹן וְלֹא פֶּגַע וְלֹא מִקְרֶה וְלֹא כְּאֵב וְלֹא צִיר וְלֹא נֶגַע וְלֹא מַחֲלָה וְהָכֵן לִי חָלָב בְּדָדַי מַסְּפִּיק לְהָנִיק אֹתוֹ וְחָנֵּנִי שֶׁאוּכַל לְגַדְּלוֹ לְיִרְאָתְךָ וּלַעֲבוֹדְתֶך. וְתִּשְׁלַח בְּרָכָה רְוָחָה וְהַצְלָחָה עִמּוֹ שֶׁיִהְיֶה לְאִישׁ מַצְלִיח וְיִתְבָרְכוּ בַעֲבוּרוֹ גַּם נִכְסֵי בַעְלִי. וְהַרְבֵּה גְבוּלֵנוּ בְּתַלְמוּד תּוֹרָה ותֵן לָנוּ אֲרִיכוּת יָמִים וּשְׁנוֹת חַיּים בְּאַהֲבָה וּבְאַחְוָה וּבְשָׁלוֹם לְאַהֲבָה אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךְ. וְתּשְׁמְרֵנוּ מֵעַיִן הָרָע וּמִשֵּׁדִין וּמִמַּזִּיקִין וּמִכָּל צָרָה וְצוּקָה. כִּי אֵל שוֹמְרֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ אַתָּה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם: שְׁמַע יְיָ וְחָנֵּנִי יְיָ הֱיֵה עוֹזֵר לִי: שְׁמַע יְיָ תְּחִנָּתִי יְיָ תְּפִלָתִי יִקַח: עֲשֶׂה לְמַעַן קְדֻשָּׁתֶךְ: יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִּי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְיָ צוּרִי וְגוֹאֲלִי (מתוך ספר התפילות של יהודית קוצר-כהן שנכתב באיטליה ב-1786)לפרטים נוספים
לפי מנהג בני רומא, חגיגות הנישואין החלו בשבת שלפני החתונה בבית של הכלה ונמשכו עד לשבת שאחריה, בבית החתן. החופה הייתה בדרך כלל בביתו של החתן ואביו של החתן או הרב ערכו את החופה. המוזמנים לרוב היו בני המשפחה בלבד. כמו כן, רבים נהגו להתחתן בערב בדיקת החמץ, יום לפני ליל הסדר, כדי להספיק לפני ספירת העומר. לפרטים נוספים
נהוג היה בקרב חלק מהקהילות היהודיות באיטליה שבערב ראש השנה הייתה אם הבית מנביטה חיטה כסמל לראשית צמיחה והתחלה חדשה. כמו כן, נהגו בערב יום הכיפורים לערוך שולחן חגיגי עם סמלים לשנה ברוכה ומלאת שפע. במרכז מתחת למפה שמו עוגה עגולה עם חור באמצע, "צ'מבלה", סימן למחזוריות החיים. העוגה צריכה להיות לבנה ופשוטה. עם אותה עוגה נהגו לשבור את הצום לאחר תפילת נעילה וערבית. על השולחן הניחו גם כוס יין ופירות חדשים – חבושים, רימונים ואתרוג. לאחר יום הכיפורים לא אכלו את הפירות אלא השתמשו בהן כקישוטים לסוכה. בחלק מהקהילות פיזרו על השולחן גרעיני חיטה ועם צאת הצום היו מנביטים אותם על צמר גפן ומניחים בסוכה לקישוט וסמל לשנה ברוכה. בסיציליה היו הנשים מגיעות לבית הכנסת בליל יום הכיפורים ובהושענא רבה ונושקות לספר התורה. לפרטים נוספים
דבר ידוע הוא שטקס בת המצווה לא היה נהוג ומקובל במרבית הקהילות היהודיות בתפוצות ושמדובר בנוהג מאוחר יחסית. באיטליה, למן המחצית הראשונה של המאה ה-19, הפך טקס הבת מצווה למקובל בקהילות השונות. למעשה, מי שככל הנראה כונן טקס זה היה הרב יצחק פרדו מפדובה באיטליה והוא היה מהראשונים להנהיג זאת בעולם. הקהילה הראשונה שחגגה בת מצווה היא הקהילה בורונה בשנת 1844, משם זה התפשט ליתר הקהילות. בדרך כלל נהגו לערוך טקס קבוצתי בחג השבועות או מיד אחריו. הבנות היו לובשות לבן עם זרי פרחים לראשן ונכנסות בתהלוכה לבית הכנסת שקושט בפרחים וירק, כשמקהלה מלווה אותן בשירה. אחר כך היו אומרות מספר פסוקים, עונות לשאלות שהתכוננו אליהן מראש (על עיקרי היהדות) ובסיום הטקס הרב היה מברך אותן ומדבר על עוצמת וחובת נשים בהיסטוריה ובחיים. כיום במרבית הקהילות חוגגים לכל בת בנפרד כמקובל בשאר העולם למעט קהילות מסוימות ברומא ובונציה שם השתמר המנהג של חגיגה קבוצתית בלבוש לבן בשבועות. לעתים הנערה דורשת דרשה מול הקהילה בבית הכנסת או לאחר קידוש חגיגי. המשפחה גם עורכת סעודה חגיגית אליה מוזמנים משפחה וחברים.
תפילה לבת מצווה
"בָּרוּךְ אַתָּה אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שְגְמֳלַנִי כָל טוּב וְהֶחְיַנִי וְקִיְמַנִי לַזְמָן הַזֶה לָבוֹא בַאֲנָשִׁים וּלְקַבֵּל עוֹל מִצְווֹתֶיך: ה' ה' א-ֵל רָחוּם וְחַנּוּן אֶרֶך אַפַּיִּם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. הִנֵה הַיּוֹם הֲחִלּוֹתִי גֶשֶׁת אֶל הֵיִכַל קָדְשְׁךָ בְּיִרְאָתְךָ לְהִסְתַּפֵּחַ בְנַחֲלָתְךָ: גַּם כִּי נַעֲרָה אָנֹכִי וְאֵין מֵלָּה בִּלְשׁוֹנִי מוּל כְּבוֹד רוֹמְמוּתְךָ אַל נָא תִמְאָסֵנִי. כִּי מִפִּי עוֹלָלִים וְיוֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז. וּתְנוֹבֵב לְשׁוֹן גְּמוּלֵי חָלָב וַעֲתִיקֵי מִשָּדַיִם לְהִשְתַּבֵּחַ בִּתְהִלָתְךָ: אֵ-ל אֱלֹקֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר מִי כָמוֹךָ מוֹרֶה הַמְלַמִּד לְיִשְׂרָאֵל דַּעַת: מִשָּמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין. תּוֹרָה צִוָֹה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִילַת יַעֲקב. הִיא חַיֵּינוּ וְאֹרֶך יָמֵינוּ: וּבַמֵּה תְּזַכֶּה נַעֲרָה אָרְחָהּ לִשְׁמׁר כִּדְבָרְךָ: יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה אֶת שִׁמְךָ וְהַדְרִיכֵנִי בַּאֲמִתְךָ לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְחֻקֵּי צִדְקְךָ וּבְדִבְרֵי קָדְשְׁך וּבְלִמּוּדֵי חָכְמָתְךָ: אֲדַבְּרָה נֶגֶד הַמְתַּעַתְעִים וְלֹא אֵבוֹש. בְּשֵׁם אֱלֹקֵי אֲבוֹתַי אֶדְגּוֹל וְלֹא תִכְבַּדְנָה יָדַי. תַבַּעְנָה שְׂפָתַי תְּהִלָּה לְהַגְדִּיל תּוֹרָה וּלְהַאֲדִירָהּ וְלֹא אֶחֱשֶׁה: אֶתְפָּאֵר בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֲשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי: בְּידָךָ עִתּוֹתַי וּבְיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי: הַחְלִימֵנִי וְהַחְיֵנִי לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וָחֶסֶד: חַזְּקֵנִי וְאַמְּצֵנִי לִהְיוֹת מֵעֲבָדֶיךָ הַדְּבֵקִים בְּךָ לְהוֹדִיעַ בָּרַבִּים שִׁמְּךָ הַגָדוֹל וְהַנּוֹרָא: וּמָלְאָה הָאָרֶץ וּבֵיְתָך יִקָּרֵא בֵית תְּפִלָּה לְכָל הָעַמִּים: בָּרוּךְ אַתָּה ה' לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: "
מי שברך לבת מצווה
"מי שברך אמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה הוא יברך את הנערה (שם הנערה) בת (שם אבי הנערה) שהגיעה לפרקה. אבינו שבשמיים אב הרחמן יגן בעדה וישמור את נפשה. יסיר ממנה כל מחלה ומכל צרה ונזק יצילה. ישמחו בה אביה ואימה ותמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם ויקים בה (בהן) מקרא שכתוב 'אישה יראת ה' היא תתהלל. תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה' אמן כן יהי רצון".לפרטים נוספים
נשים יהודיות באיטליה לאורך כל הדורות נטלו חלק חשוב בחיי הקהילה, התפילות ובעיצוב בתי הכנסת. הן רקמו פרוכות, מעילים לספרי התורה ופריטים נוספים שקישטו את בית הכנסת. אפילו הייתה תפילה שנאמרה בשבתות בחלק מהמקומות לזכותן של הרוקמות לאחר קריאת התורה: "מי שברך שרה רבקה רחל ולאה, הוא יברך את כל בת ישראל שעושה מעיל או מטפחת לכבוד התורה והמתקנת נר לכבוד התורה. הקב"ה ישלם שכרה ויתן לה גמולה הטוב ונאמר אמן".
מעבר לרקמה ולעיצוב, הנשים היהודיות של איטליה, בפרט בתקופת הרנסאנס, היו למדניות ובקיאות בהלכה, בתורה, חלקן גם בקבלה, וזאת לצד השכלה כללית. הן היו עצמאיות ויצאו לעבוד בתקופה זו במגוון משרות מכובדות. חלקן שימשו גם כשוחטות. היו גם משוררות יהודיות כמו דבורה אסקארילי שחיה בסוף המאה ה-16. בבית המדרש לרבנים שהוקם על ידי שד"ל בפאדובה ב-1829 ואחר כך עבר לפירנצה ורומא, נשים השתתפו בלימודים יחד עם הגברים.
נוסח התפילה של יהדות רומא הוא ככל הנראה נוסח התפילה הראשון מחוץ לארץ ישראל ועל פי מקורות קדומים נשים נטלו חלק פעיל בתפילות מאז ומתמיד. נוסף כל כך, נמצאו מקורות לתפילות שונות שיוחדו לחיי האישה, חלקן חוברו על ידי גברים וחלקן על ידי נשים (תפילת "מודית אני", תפילות לבת מצווה ועוד). בספריה הלאומית נמצא עותק מקורי של סידור תפילה לאישה מ-1480 ושם בברכות השחר נכתב: "ברוך שעשיתני אישה ולא איש". כמו כן, ידוע סידורה האישי של יהודית כהן מאיטליה וסידורים נוספים בהם הופיעו תפילות הקשורות במעגל חייה של האישה, כגון: הריון ולידה, טהרת משפחה, חינוך הילדים ועוד. לפרטים נוספים
היסטוריה ועליה
סיפורים ומנהגים
מתכונים
מלאכות יד
פיוטים
עכשיו תורך
