חג הסיגד נחגג בכ"ט בחשוון ומשמעותו "השתחוויה". מדובר בחג הייחודי ליהודי אתיופיה ומציין את טקס חידוש הברית בין השבים לארץ לבין האל, כפי שמתואר בספר נחמיה. באתיופיה נהגו לחגוג את הסיגד על הר גבוה בכפר אמבובר. יהודים מכפרים שונים צעדו במשך ימים כדי להגיע בזמן לחג. בדומה להכנות לשבת, גם הסיגד כלל הכנות רבות שכללו הליכה לנהר, כיבוס בגדים לבנים, רחיצה וטהרה. הצעידה אל ההר לוותה בתפילות ושירה. הילדים נשאו על ראשיהם ספרי תורה קטנים. הנשים, שלבשו שמלות לבנות, היו שותפות לטקס ונהגו לשאת את ידיהן מעלה בתפילה. היו שנהגו גם לצום ביום זה. בסוף החג הוכנה סעודה גדולה לכלל המשתתפים.
לפרטים נוספים
בונה הוא טקס קפה שנודעה לו חשיבות רבה באתיופיה ולא רק בקרב היהודים. מדובר בטקס שקורה שלוש פעמים ביום- בוקר, צהריים וערב. מוזמנים אליו המשפחה המורחבת, שכנים וחברים. בדרך כלל הסבתא או אם הבית (אם כי גם גברים מקיימים את הטקס) הייתה לוקחת את גרגירי הקפה שהיו בצבע ירוק, שוטפת אותם ולאחר מכן קולה אותם על האש עד שנעשו זהובים ומבריקים. את הגרגרים הקלויים הביאה לאיזור בו כולם ישבו כדי שיוכלו ליהנות מהריח. אחרי הקלייה מגיע שלב הטחינה ואחריו מכינים את הקפה.
טקס הבונה מתרחש בשלושה שלבים: סבב קפה ראשון מכונה "אבול". סבב שני מכונה "טונה" וסבב שלישי "ברקה". הספלונים מהם שותים נקראים באמהרית "פנג'ל". עם הקפה נהגו להגיש גם כיבוד. המוזמנים מברכים את בעלי הבית וכולם עונים אמן. כל אורח מוזמן לברך- מקטן ועד גדול. אם יש קייס (המנהיג הרוחני של הקהילה) הוא יברך ראשון.
בדרך כלל השיחות שהתנהלו בזמן הבונה עסקו בעבודות השדה, בפרות ובעזים, בסכסוכים בין שכנים וזמן כללי של עדכונים והתייחסות למאורעות היום יום. לפרטים נוספים
לשבת נודעה בקהילה היהודית באתיופיה קדושה יתרה וההכנות אליה החלו כבר מיום חמישי: ירידה לנהר לכבס את הבגדים, ניקיון ורחצה. את התבשילים והאינג'רה הנשים הכינו רק לאחר שטבלו בנהר או במקור מים אחר. בחצות היום בשישי פסקו הנשים ממלאכתן, סידרו, ניקו את הבית ולבשו שמלותיהן הרקומות ברקמה מיוחדת. מאחר ולא ניתן היה להבעיר אש נהגו היהודים לאכול מאכלים קרים. את הנר למאור הדליקו בחצות היום ונתנו לו לדלוק עד שנכבה מעצמו בליל שבת. הנר עצמו הוכן מדונג לשימוש בבית. בבית הכנסת השתמשו בעשבים, מאחר ודונג (דבש) נאסר בבית המקדש.
עם שקיעת השמש החלה תפילת השבת, אליה הגיעו כל בני הקהילה. כך גם בשבת בבוקר- כאשר הכהנים והזקנים השכימו קום לתפילה שיוחדה רק להם ואז הצטרפו יתר בני הקהילה.
אחרי התפילה התקיימה סעודת שבת קהילתית שכללה לחם מיוחד שהנשים הכינו מראש הקרוי "מסוואית" (מנחה לאלוקים) או ברכתה (ברכה) וכן משקה שמזכיר בטעמו בירה. לאחר התפילה הכהן נהג לברך על הלחמים ולבצוע אותם.
יחסי אישות נאסרו בשבת וכך גם ברית מילה. אף חולים- אסור היה לבקרם בשבת. רק מצב של מלחמה נחשב לפיקוח נפש. לפרטים נוספים
האגדה שמספרת על פגישתם של המלך שלמה ומלכת שבא שממנו נולד בנם מנליק (שפירוש שמו "בנו של החכם מכל") שיש המייחסים לו את מי שהקים קהילה יהודית באתיופיה- הביא ליצירה מיוחדת במינה- תיבת אהבה. מדובר בתיבה בצורה אליפטית עשויה מחימר שבתוכה בני זוג המתנים אוהבים (המלך שלמה ושבא). לתיבת האהבה תפקיד חשוב ומעניין ביחסי אישות כפי שהיו מקובלים בקהילה האתיופית שידועה בצניעות שלה. תיבת האהבה הונחה ליד המיטה של בני הזוג ושימשה כתקשורת מרומזת ביניהם. כשהאישה סגרה את המכסה זה היה סימן לכך שאינה מעוניינת ביחסי אישות או שהיא בוסת. כשהתיבה הייתה פתוחה זו הייתה הזמנה לבעלה וסימן לכך שמוכנה ומעוניינת בקיום יחסים. לפרטים נוספים
את הנושא של שמירת טהרה הילדים הכירו כבר בילדותם כאשר נהגו ללוות את אימא שלהן לטבילה בנהר. בימי הוסת נהגו הנשים האתיופיות לפרוש ל"מרג'ם ג'וזו" או 'בית הנידה' (יש שמכנים אותו "יה-דם גוג'ו"- בקתת הדם) שהוא בית מיוחד לנשים ששכן בדרך כלל בפאתי הכפר. הבית היה מוקף גדר והנשים חיו שם בזמן המחזור ואחרי לידה. כל חפץ שבא במגע עם האישה בימי נידתה היה נחשב טמא והיו טובלים אותו בנהר כדי לטהר אותו. בימי נידתה נאסר על האישה לצאת מהבית מאחר ונחשבה טמאה, אלא לעשיית צרכים, ירידה לנהר והבאת עצים להסקה.
השהות ב"מרג'ם ג'וזו" הייתה חלק מהווי חייה של אישה והיו שראו בימים האלו חוויה מיוחדת- זמן של התכנסות וריפוי, חיבור לגוף ואחווה נשית יהודית. היו גם כאלו שזוכרות את הימים שם כימים בהם הרגישו מושפלות ומורחקות. הנשים לא עסקו במלאכה בימים ששהו בבקתה. הן לקחו פסק זמן ומנוחה מכל מטלות היום יום. את המזון היו מקבלות מבנות משפחה אחרות ומבנות הכפר שדאגו לטפל בהן ולדאוג לכל צרכן. את המזון והמים שהביאו להן הניחו מחוץ לבקתה.
מאחר ושמירת נידה הייתה כמו בתקופת המקרא, נשים נהגו לשהות שם שבעה ימים או עד שהדימום הסתיים. בסיום התקופה ב"מרג'ם ג'וזו", הן היו יורדות לנהר, מלוות בילדיהן. שם היו מכבסות את בגדיהן וטובלות שבע טבילות ומברכות "אתברכ זגבר" (יתברך שמו), ברכה שליוותה כל עשיית מלאכה, יחד עם תפילה אישית. כשיצאו שלושה כוכבים הן שבו לביתן. אם היה מעונן והכוכבים לא נראו לעין- הן השליכו אבן. במידה וראו את מקום נפילתה- הבינו שלא החשיך עדיין. אם לא ראו אותה- זה היה סימן שהן יכולות לשוב הביתה.
נשים אחרי לידה שהו בבקתת הנידה ארבעים יום לאחר שנולד בן ושמונים יום לאחר לידת בת. במקומות מסויימים נהגו לעבור לסוכת יולדת לאחר פרק זמן של שמונה ימים לאחר לידת בן וארבעה עשר יום לאחר לידת בת. סוכת היולדת נקראה "יארס ג'ודו" ושם הנשים מלו את בניהן. בימים הראשונים לאחר הלידה המיילדת והנשים שתמכו ביולדת זמן הלידה שהו בבקתה יחד איתה. ביתר הימים היא נתמכה בנשים ששהו שם יחד איתה. מאחר ונשות הכפר דאגו לה לכל צרכיה, היא הייתה פטורה מטיפול ביתר ילדיה ומעול הבית ויכלה להתפנות למנוחה וטיפול בתינוק/ת. עם גמר תקופת השהות שלה בסוכה או בבקתה נערך טקס טהרה וכפרה לה ולתינוק/ת. עם שובה של האישה לביתה נהגו לקיים סעודת מצווה ולהעניק שי לכהן. לפרטים נוספים
השידוכים באתיופיה נעשו כשנערות הגיעו לפרקן, בסביבות גיל 12-13 והבנים היו בני 17-20. בני הזוג שלרוב הכירו באמצעות שידוך בין ההורים לא נפגשו עד יום חתונתם. כדי להתחתן היה צריך את הסכמת האישה ובני משפחתה.
החתונה עצמה נערכה מחוץ לבית של הכלה או החתן ונמשכה שבוע שלם. שלושה ימים לפני החתונה נערכו חגיגות בכפר של החתן ובכפר של הכלה. בכפר של החתן התקיים טקס שנקרא "קשרה"- בו הקייס קושר חוט או סרט לבן ואדום (לבן- מסמל את החתן ואדום את הכלה) לרגלי החתן והוא מעביר אותו אל הלב ומשם למצח. הכלה נהגה ערב לפני טקס הנישואין לחגוג מעין חינה, חג הנקרא "אינסוסלי" ובו האדימה את ציפורני ידיה ורגליה בשורשי צמח הגורשיט. ביום החתונה נהגו לבנות לכלה סוכה עם בד לבן שבה תוכל להתארגן מבלי שהחתן יראה אותה. בתקופה לפני החתונה אם הכלה הייתה מלמדת את ביתה לרקום, לבשל, לאפות ויתר מלאכות, הבית ומדריכה אותה בנוגע למנהגי אישות (קיום יחסים).
למחרת החופה, לאחר תפילת שחרית, הכלה הגיעה על גבו של שושבין שאותו היא הכירה מהיום שנולדה לביתו של בעלה במעמד ההורים משני הצדדים. השושבין היה מוריד אותה ליד בעלה ושניהם היו קדים לפני הוריה של הכלה ומברכים אותם. במעמד זה נמצא גם הקייס שנושא דרשה לגבי משמעות הנישואין. בסיום הדרשה היה מברך את הזוג: "פרו ורבו כעץ השקמה (שמצוי בשפע באיזור גונדר) והיו תמיד רעננים כעץ הציבה (עץ ירוק עד). ה' ייתן לכם את הברכה אשר בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב ואימהותינו שרה רבקה רחל ולאה. ייתן ה' לכם בנים גיבורים ובנות מכובדות".לפרטים נוספים
היסטוריה ועליה
סיפורים ומנהגים
מתכונים
מלאכות יד
פיוטים
עכשיו תורך
