בלוב נשים נהגו לפקוד בערב ראש חודש את קברי יקיריהן וכן להימנע מאכילה ושתייה בראש חודש ניסן, סיון, אלול ובערב ראש השנה. בערב ראש חודש הן היו עורכות סעודה חגיגת ומדליקות נרות ללא ברכה. כל זמן שהנר דלק הן נמנעו מלקיים מלאכות כמו תפירה ורקמה.
לפרטים נוספים
ראש חודש טבת כונה "חג הבנות" ("עיד אל בנאת"). לפי חלק מההסברים יום זה נועד להזכיר את חלקן של נשים בנס חנוכה ובפרט יהודית שהרגה את הולופרנס הרשע. ביום זה נשים נמנעו מלעשות מלאכות. הן היו מתכנסות יחד, אוכלות מאכלי חלב, זכר לחלב אותו נתנה יהודית, שותות יין זכר לשכרותו של שר הצבא (הולופרנס),שרות ורוקדות יחד זכר לשמחה שהייתה כשיהודית שבה לביתה עם ראשו של שר הצבא. לפרטים נוספים
אחרי קביעת מועד הנישואין, החתן המיועד קונה בדים למצעים, למפות שולחן, למפיות וכיסויי חלה ושולח אותם לבית של הכלה. יום גזירת הבדים מכונה "יום הת'פסיל" (יום הגזירה). משפחתו של החתן מגיעים לבית הכלה וגוזרים יחד את הבדים, אותם הכלה תתפור ותרקום בעצמה יחד עם תופרת מקצועית או בת משפחה מיומנת. נוסף לבדים החתן גם שולח גיזות של צמר כבשים למילוי המזרן והכריות. יום רחצת הצמר נקרא "יום כ'סיל אסוף". ביום זה משפחות החתן והכלה, יחד עם ילדיהם ומכריהם, מובילים את הצמר על גבי עגלה או סוס לשפת הבאר או שפת הים, בתופים ובמחולות. לפני רחיצת הצמר מתכבדים בספנז (בצק מטוגן בשמן עמוק שלרוב מוגש עם דבש או סוכר) שהחתן שלח ובקפה שהכלה הכינה ואז מתחילים ברחיצה. הנשים נהגו לחבוט בצמר, לרחוץ אותו ואז לתלות לייבוש, תוך כדי שירה ותיפוף. בזמן שהצמר מתייבש יושבים לאכול סעודה חגיגית ואז מוליכים את הצמר חזרה לבית הכלה, שוב בשירה וריקוד.
אחרי יום רחצת הצמר, סמוך לזמן החתונה, קובעים את ה"חלאן אטואק" (יום פתיחת הצווארונים) בו שוב משפחת החתן מגיעים לבית הכלה על מנת לגזור ולרקום על צווארונים פתוחים לחולצות ושמלות שהכלה תלבש לאחר חתונתה. הצווארונים היו סימן לכך שהכלה הפכה מרווקה לאישה נשואה, מנערה- לאישה. עד לזמן הנישואין נהוג היה שנערות לבשו בגדים לבנים עם צווארון סגור (סמל לבתולין). ביום פתיחת הצווארונים נערכה סעודה חגיגית עם שירים ונגינה, כאשר החתן הופקד על הבאת מגש "בוריק" (עלי בצק במילוי תפוח אדמה או ביצה).
במוצאי שבת השנייה לפני החתונה עורכים את 'טקס הסרת עגילי העלמה' ("ת'נחאיית' לקלאייל") בבית הכלה יחד עם קרובות משפחה של החתן. הסרת העגילים נעשית תוך כדי שירה ושמחה. לשולחן מוגש כיבוד ושתייה. טקס זה מסמל את המעבר ממעמד בוגרת (אלמחג'ובה) למעמד כלה (ערוסה). יום למחרת קרובי משפחתה של ה"ערוסה" מגיעים לביקור בבית ה"עריס" ויחד הם עורכים את טקס ה"תג'ליל". המשפחות מערבבות חיטים, צימוקים, קוביות סוכר וסוכריות בתוך נפה (שנקראת ג'לאל ומכאן שם הטקס) ומפזרות את התערובת בפינות החדרים בבית בו הזוג יגורו לאחר חתונתם. את החיטים מלקטים בסוף כדי להכין מהם אריסה (נזיד חיטים) לחתן ולכלה.
השבת שלפני החתונה מכונה "שבת לבנאת" (שבת הבנות) שבה חברותיה של הכלות מגיעות לעשות איתה את השבת בביתה. אחרי סעודת שבת, הכלה לובשת תלבושת מסורתית עם תכשיטים ומכסה את פניה במטפחת משי אדומה. חברותיה מוציאות אותה לתהלוכה ברחובות הרובע בו היא גרה שנקראת "דוראן לערוסה". שתיים מהחברות שלה אוחזות בשני ידיה ויתר החברות מלוות את הכלה בתופים ובשירה. אל התהלוכה מצטרפות השכנות בשירה ו'הלהולים' וכך השיירה הולכת ומשתרכת מאחורי הכלה. הטקס חוזר על עצמו שוב בשבת אחר הצהריים. עם חזרת הכלה לביתה, חברותיה ממשיכות לשיר לה וצובעות את עיניה בכחל.
למחרת, ביום ראשון, החתן שולח לכלה סל נצרים ("קפפה") מלאה כל טוב להכנת ארוחת צהריים כולל חלקי פנים של בקר. אם הכלה שולחת סיר גדול עם תבשיל שהכינה לבית החתן, וכך כל משפחה עורכת בבית סעודה חגיגית. אם הכלה צולה חלק מלב הבקר שהחתן שלח ומגישה אותו לכלה עם מעט סוכר כאיחול לחיים מתוקים לה ולבן זוגה. באותו הערב החתן מביא לכלה במתנה מארז עם תכשיטים, נעלי בית, בושם, סוכריות, קוביות סוכר וביצים- ומתחילים בחגיגות החינה עם כל הקרובים, המכרים והשכנים- בבית הכלה. הכלה לובשת תלבושת מסורתית עם מטפחת משי אדומה על פניה והיא מובלת על ידי חברותיה, שאוחזות במעין עששיות בידיהן, אל פינת הטכס. נהוג גם להביא תזמורת שמלווה את הכלה בשירי חתונה.
בטקס עצמו מפזרים את שיער הכלה ומורחים אותו בעיסת חינה בליווי התזמורת. לאחר מכן מורחים מעיסת החינה על אצבעות הידיים והרגליים והחתן מטביע על עיסת החינה שתי מטבעות זהב- אחת לאושר ואחת לעושר. החתן גם מפזר מספר מטבעות לרגלי הכלה, הקהל מצטרף אליו וזורק עוד מטבעות. הכסף הוא תרומה לנזקקים או תרומה לחתן לשאת בהוצאות החתונה.
יום לפני החתונה הכלה טובלת בלילה במקווה. החברות ובנות המשפחה מלוות אותה בתופים, בשירה ובצהלולים. בסיום הטבילה הכלה מובלת בתהלוכה ("ראחלה") לבית שלה ושל החתן. בטרם כניסתה אל הבית, החתן נוטל כד מלא במים וזורק אותו מהגג לכניסה, תוך שמעודדים וקוראים לו - "יא חת'ן כססר לעבאר" (חתן, שבור את הכד!). עם ניפוץ הכד, זכר לחורבן המקדש, הכלה מדלגת מעל המים שנשפכו (סמל לתורה) וצועדת אל עבר הכניסה. עם כניסתה אל הבית הכלה נוטלת שתי ביצים (מאלו שהחתן שלח בליל החינה)- אחד היא זורקת על קיר הבית ואחד על חדר השינה שלה- זכר לחורבן הבית וסגולה לפרייה ורבייה. לאחר מכן יש שנהגו לערוך טקס חינה נוסף.
ביום החופה נהוג היה לצום, לאחר שהכלה אכלה מה"ספנז" שהחתן שלח לה השכם בבוקר. בשעות אחר הצהריים היו שנהגו לפרוש את הנדוניה בבית הכלה להתרשמות המשפחה והשכנים. בשעת בין הערביים הנדוניה הוכנסה לסלים מקושטים בירק ופרחים ואלו נישאו על ראשי ילדים בתהלוכה אל בית החתן. אל התהלוכה הצטרפו משפחת הכלה וקרוביה וכמובן הכלה רעולה בצעיף ובידה סלסלה עם בשמים שקיבלה מהחתן. הכלות היה זמן של בכי ועצב מהפרידה של הכלה מבית הוריה. לפרטים נוספים
בלוב היה מקובל שעם קבלת הוסת הראשון היו עורכים לנערה טקס מעבר לבגרות. אם הנערה הייתה מזמינה את הסבתות, הדודות, בנות הדודות וחברותיה של ביתה אל ביתן. האם הייתה מניחה קערית עם שמן וקערית נוספת עם דבש. האם הייתה חופנת את ראשה של הבת ומורידה אותה לכיוון קערית השמן, להביט בהשתקפות. לאחר מכן הייתה טובלת את האצבע שלה בשמן, מושכת אותה לאורך הקערה ומברכת: "מי ייתן שפנייך יאירו ויהיו בריאים וחלקים כשמן". יש שנהגו למרוח את פניה של הנערה במעט שמן מהקערית. טקס דומה נערך עם הדבש. השמן והדבש סימלו את ריכוך פעמיה של הנערה והיוו סגולה לכך שדרכה אל הנשיות תהיה חלקה ומתוקה.
אחרי הטקס הדודות, האמא והסבתות העניקו מתנות לנערה (בדרך כלל תכשיטים). לאחר מכן כל האורחות הוזמנו לארוחה חגיגית שאחריה פצחו בצהלולים ושירים, חלקם שירים שנהגו לשיר בטקס החינה, כמעין איחול ש"בקרוב אצלה".לפרטים נוספים
בלוב חגיגת הבת נערכה במלאות שמונים יום ללידתה ("לילת אלת'מאנין"). החגיגה נערכה בחיק המשפחה ולפעמים עם מוזמנים וסעודה חגיגית. האם הייתה מדליקה נרות, מכינה פולים וחומוס ושולחת גם לשכנים ולקרובי משפחה. היו גם שהכינו חינה ומרחו מעט ממנה על כף יד התינוק. סב התינוקת היה מברך אותה בפסוק משיר השירים- "יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה השמיעיני את קולך, הראיני את מראייך, כי קולך ערב ומראך נאוה". כמו כן, נהגו לחגוג את ה"מסלאתה": בכל בית בו נולד תינוק, הייתה האם מכינה דייסה מחיטים, שעורים, פולים ואפונים שלוקים עם שמן ומחלקת לשכנים בערב שבת בשבוע בו חל ט' באב. לפרטים נוספים
יהודי לוב נהגו לברך להולדת בן ב"סימן טוב" ולהולדת בת ב"מזל טוב". הלידה בלוב בדרך כלל הייתה עם מיילדת בבית ורק אם היו סיבוכים היו מפנים את היולדת לבית חולים. עם יציאת השליה ("הכלאס") הייתה המיילדת מכריזה על סיום הלידה ועל מין הילוד. קרובים, מכרים ושכנים היו מגיעים לברך את האם ולסייע בכל צרכי הבית. היה נהוג שבנות המשפחה או שכנות היו מכינות לכבוד הלידה פשטידה עם כמון (עז'א בלכמון) ו"בסיסה" ונותנים לכל בני הבית לאכול ממנה. במידה והיה נולד בן, נהגו לתלות "כילה"- סדין רקום ומעוטר שהיולדת הכינה ורקמה בהכנת הנדוניה שלה או בזמן ההריון. הסדין נועד להקנות לה פרטיות בזמן שהניקה את בנה. על ה"כילה" תלו קמע שמירה לילד של הבעל שם טוב. כמו כן, היה מנהג עתיק בלוב ליצור צורת מפתח מהפרשתו של התינוק, להדביק על נייר ולהצמיד לכילה. היו גם שנהגו לתלות מפתח מנייר מעל מיטת היולדת. מנהג זה מבוסס על מסכת תענית דף ב' שם נכתב שמפתח של חיה (יולדת) הוא אחד משלושת המפתחות שבידי ריבונו של עולם: מפתח הגשמים, מפתח של יולדת ומפתח של תחיית המתים.
בערב לפני ברית המילה היו מתאספות בבית היולדת נשים פייטניות המכונות "זמזמאת" לכתוש את הבשמים של הברית- הדסים, פרחים מיובשים, שושנים ותבלינים ריחניים. ל"זמזמאת" הייתה תלבושת מסורתית והן היו מתיישבות על מחצלת ליד כיסא אליהו הנביא ותוך כדי כתישת הבשמים היו שרות ומשתמשות בעלי על מנת להשמיע נקישות מיוחדות. מנהג עתיק זה מתבסס על מסכת סנהדרין דף ל"ב: "תנא, קול ריחיים בבורני- שבוע הבן, שבוע הבן". קול הריחיים שימש אות ובישר את זה שיש ברית בזמן גזירות השמד בהן נאסר על עם ישראל לערוך בריתות. אצל יהודי לוב קול הריחיים התחלף בקול העלי במכתש, מנהג שהובא ללוב על ידי האנוסים מספרד ומפורטוגל שהגיעו לשם.
הפייטניות נהגו לשיר בערבית את שירי הספר ("ג'נא הספר")- שירי קודש על המשיח, אליהו הנביא, משה, האימהות, מרים הנביאה ועוד. שירי כיסופים לארץ ישראל, שירים על שבח התורה ושירי תודה למיילדת. את הבשמים שכתשו הן הניחו על גבי צלוחית על כיסא אליהו הנביא, תחת טלית, עד לברית בה יברכו עליהם "בורא עצי בשמים".
זמן קצר לאחר כתישת הבשמים היו מתכנסים זקני הקהילה לקריאת הלל. בסיום הקריאה כיבדו את הזקנים בעראק, ביצים קשות וגרגרי חומוס. לילדים חילקו מטבעות. לחלוקת גרגרי החומוס והמטבעות קראו "הליל", כשאת הגרגרים שלחו גם לקרובי משפחה ולשכנים. בהמשך הלילה נהגו לקרוא מספר הזוהר ומקהלת בית הכנסת יחד עם פייטנים ואורחים שרו יחד זמירות ופיוטים לשלום היילוד והיולדת. לעתים המשיכו לקרוא כל הלילה גמרא, רשי ותוספות. את התינוק נהגו להניח בלילה לפני הברית רק בחיק האם או אצל אחת מבנות המשפחה.
ביום הברית הדליקו נרות ותלו רדיד אדום בפתח הבית כדי לציין שנולד שם בן ומתקיים ברית למי שרוצה לבוא. את התינוק הלבישו בבגד שרקמה הסבתא מצד האם, שגם נהגה להכין את כל מלבושי התינוק ולהגיש אותם לביתה כשהיא בחודש שביעי להריונה.
עם הגעת מועד הברית אחת הסבתות מוסרת את התינוק לאביו תוך שירת הפיוט "ברוכים אתם קהל אמוני, ברוך הבא בשם ה'...". למסירה זו קוראים "ת'קריבה". לאחר הברית ולאחר שברכו על הבשמים, הסבתא נוטלת חזרה את התינוק ומוסרת אותו לאימו בטקס שנקרא "הרדא". לפרטים נוספים
היסטוריה ועליה
סיפורים ומנהגים
מתכונים
מלאכות יד
פיוטים
עכשיו תורך
