השנה חזרתי למרוקו כדי לפגוש, להבין ובעיקר להרגיש מהיכן אמא הגיעה.
הסתובבתי בשווקים ובפטפוטי הרוכלים והשווצתי: אנא שלוח'. ממא ג'יאלי מן תאהלה. שלוח', ג'אד.
אלו היו בערך המילים היחידות שהצלחתי להגות. בסיסיות ומועטות, אך הן יצאו ממני עם איזו גאווה.
גאוה שבארץ התפתחה רק במחצית השניה לחיי. לפני כן לא חשבתי שכדאי לציין מהיכן עלו הורי אלא אם כן שאלו אותי… גם החברה לא פירגנה במיוחד. כפר, מרוקאים שלוח'ים? נו, בסדר. אפילו אמא היתה מתנצלת: 'נולדתי בכפר אבל אבא הגיע מקזבלנקה'.
בשווקים של מרוקו ואחר כך בכפרים פירגנתי כל כך לשלוח'ים. הרגשתי את הגעגוע שלי להויה הכפרית הזו. לפשטות החיים של נשים שירדו לכבס בנהר עד לפני כמה שנים, כשחיברו את הכפר לחשמל.
חיפשתי שם את האישה החכמה בכפר וענו לי שאליה היו הולכים להתרפא עד שהממשלה אסרה זאת, והיא קונסת את מי שבא אליה כדי שכולם ילכו לרופאים מקצועיים יודעי-כל.
סבתא רבא שלי, מאמה זוהרה היתה כזאת: חכמת הכפר תאהלה. מרפאה, מיילדת. אני מרגישה משיכה מיוחדת לדמות שלה. שואלת את עצמי ביני לביני "מתי יגיעו מעשי למעשיה".
לא זכיתי להכיר את מאמה זוהרה אך כשאני מדליקה נר בחדר הטיפולים אני מזמינה אותה להיות איתי. הסבתא הגדולה של שבט בן שבת.
גם את אמה של אמי לא זכינו להכיר. היא נפטרה בכפר כשאמי היתה בת שנה. כילדה, חלק מהפסקול הביתי היה לשמוע מדי פעם, ברגעי תיסכול, את אמי מסננת: 'הא- אימא איפה את'.
זה בא עם מנגינה. אנחה כזאת, של ילדה יתומה. רק לאחרונה הבנתי כמה משקל היה בפסקול הזה... כמה חוסר וגעגוע.
אמא לא רוצה לשמוע על ביקור במרוקו. זכיתי לעלות לארץ ישראל, היא אומרת.
במרקש ביקרתי בקבר של סבא רבא - הבעל של סבתא זוהרה. תקשיבו לצליל של השמות שלהם רגע:
ישועה וזוהרה בן שבת.
שמות מקודשים.
בקבר של סבא ישועה, שבכלל לא היכרתי, התפרקתי לגמרי. פתאום נגעתי במלאות שמאחורי ריק היתמות: 'הא-אמא איפה את'. אז יש לנו שורשים עמוקים יותר. נגעתי ברצף הקדום. נמסה מדמעות.
כתבה: נעמה פלסר - מטפלת באיזון גופנפש, עיסוי רחם ו - S.E
בתמונה: נשות שבט בן שבת, תאהלה, מרוקו.לפרטים נוספים
היסטוריה ועליה
סיפורים ומנהגים
מתכונים
מלאכות יד
פיוטים
עכשיו תורך
