בקרב יהודי תימן היה מקובל שהגברים מכינים את מנורת השמן ואת הפתילות והנשים היו מדליקות. לפני הדלקת הנרות הן היו עורכות את השולחן, מכסות את הלחם בכיסוי מיוחד ומפזרות עשבי ריח ופרחים בבית. לאחר הדלקת הנרות נהגו לשבת בחדר בו הודלקו הנרות ולהריח את העשבים בידיהן. מנהג זה נקרא "שימור הנרות".
נשים היו מזדרזות לסיים את ההכנות לשבת מוקדם. הן היו נוהגות להכין לשבת בבוקר "כבאנה", בצק עם שמן שנטמן מערב שבת ונאכל לאחר תפילת שחרית ולפני הקריאה בתורה. לפני הסעודה (ולעתים אחרי הסעודה) נהגו לאכול פירות וג'עלה (פיצוים). כמו כן, נהגו להכין "הריס" שהוא תבשיל גריסי חיטה שנטמן מערב שבת ונאכל כסעודה קלה. כשהייתה שמחה כלשהי בכפר או בעיר, אז מראש האישה הכינה תקרובת ולאחר התפילה היו לוקחים אותה לבית השמחה ושם עורכים קידוש וסעודה. לאחר אמירת ברכות על התקרובת או הג'עלה שרו שירי שבת ובסיומן הגישו סעודה שריחותיה כבר מילאו את הבית מאחר והוטמנו בתנור כבר בערב שבת.
מאכלים נוספים שמקובלים בשבת ובחג: ג'חנון שמוגש עם סחוג, תבשיל שעועית, סבאיה (מאפה של שכבות בצק מתוק), שאוויה (תבשיל צלי כבש או בקר שנאכל בשבתות ובערב פסח) ועוד.
לפרטים נוספים
חג פורים היה נחשב ליום שמחה גדול בתוניסיה וההכנות אליו החלו לפחות שבוע מראש. הילדים נהגו בשבת זכור (שלפני פורים) לשאת בתהלוכה בובה בדמותו של המן הנישאת על אלונקה ברחובות הרובע היהודי. כשהגיעו למקום מרכזי היה אחד הילדים נושא דרשה על המן. בערב פורים נהגו הילדים לשרוף דמות של המן עשויה קרטון או נייר תוך כדי אווירה שמחה וחגיגית.
בתענית אסתר הנערות בתוניס נהגו לגזור תלתל משערותיהן הארוכות ולהשליך אותו לבאר יחד עם תפילה לאסתר שתעניק להן קצת מיופייה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, חלק מהבנות הפסיקו לגדל את שערותיהן וכך נתבטל מנהג זה.
את קריאת המגילה נהגו לערוך גם בבתים בערב החג לטובת הנשים שלא תמיד הצליחו להגיע לבית הכנסת. כך גם ביום החג עצמו לפני הסעודה.
לקראת החג נהגה בעלת הבית לאפות "מאקרוד", עוגות מיוחדות מסולת ממולאת בתמרים ועוגות "דבלה"- שהן רצועות פת מגולגלות שמזכירות אוזן בצורתן. לא ידוע על אפיית אזני המן בצורת משולש בתוניס. כדי לשמור על רצף בין נס לנס- שמרו גם עוגות שנאפו בחנוכה ואכלו מהן בפורים.
מנהגים נוספים בפורים: ההורים היו מעניקים מתנות לילדיהם. הארוס היה שולח לארוסתו מתנה יקרה ומגש עם עוגות שנקרא "צינייה". באי בית הכנסת מילאו את כיסיהם במטבעות כסף לחלק צדקה לעניים. גם בבתים הכינו מטבעות לכל דורש שהגיע באותו היום לבקש את "פורימו", מתנת הפורים שלו.
לפרטים נוספים
בראשי חודשים נהגו בתוניסיה לפקוד בתי קברות. בליל ראש חודש היו נשים מדליקות מנורה עם כוסיות שמן ופתילות ("קאנדיל"- מתלה נרות) ומתפללות. למחרת היו מבשלות סעודה חגיגית עם בשר ומטעמים.
לראש חודש ניסן, שהוא על פי המסורת החודש הראשון בלוח השנה העברי ("החודש הזה לכם ראשון לכם לחודשי השנה"), היה מעמד מיוחד וערב ראש חודש כונה "לילת הבסיסה". ליל הבסיסה הוא ערב חג בו מודים לה' על הטוב והניסים שעשה לעם ישראל ומתפללים שיפתח שערי שמיים וימשיך להשפיע מטובו על בריותיו. בליל הבסיסה היו בני המשפחה מתכנסים בביתם. כל אחד בתורו לוקח שמן ומערבב אותו בעזרת מפתח בתערובת הבסיסה שהיא תערובת של דגנים קלויים, כוסברה וכמון בתוספת סוכריות, סוכר, שקדים ותמרים. מערבבים עד שהתערובת מקבלת מרקם שמזכיר טיט. לאחר כל ערבוב של הבסיסה- המערבב מברך- "אתה ה' הפותח את הכל בלי מפתח, המעניק לכל ביד נדיבה, תן לנו מטובך למען נוכל להיטיב לאחרים, והשפע מטובך על ישראל"- ושאר המשתתפים עונים בצהלולים. את הבסיסה שמזכירה תערובת בנייה נוהגים להכין גם באירועים שונים הקשורים להתחלה חדשה (כמו חנוכת בית או עסק חדש אך גם אירועים כמו זבד הבת, בר מצווה ועוד). המקור לבסיסה הוא המנחות שהובאו למשכן שנעשו מסולת חיטים או שעורה בלולה בשמן. המסורת מספרת שליל הבסיסה הוא מנהג עתיק מזמן הנחת אבן הפינה למשכן שחלק בראש חודש ניסן. לכן הבסיסה מסמלת התחלה, ראשית ובנייה. הבסיסה גם מסמלת פרייה ורבייה, שפע וברכה. יש שאומרים שגם כשהניחו את היסודות לבית המקדש אכלו בסיסה. נשות תוניסיה נהגו גם לאפות עוגות דבש בראש חודש ניסן כברכה לשנה מתוקה. וכדי לשמור על רצף מנס אחד למשנהו- נהגו ביום הזה גם לאכול ממתקים שנשמרו ממשלוחי המנות של פורים.
אם המשפחה, כמו בכל ראש חודש, גם בניסן מדליקה כוסיות שמן עם פתילות ("קאנדיל") אליהן היא מכניסה את תכשיטי הזהב שלה. היו שנהגו גם להכניס טבעות זהב לתוך בלילת הבסיסה, זכר לזהב שתרמו הנשים במדבר לבניית המשכן. כמו כן, ענידת התכשיטים לאחר ליל הבסיסה נחשבת סגולה וברכה. אבי המשפחה טובל אצבעותיו בשמן שאותו מורח על אצבעות בני המשפחה ואל תוך קערת הבסיסה ומברך: "הבסיסה עם המפתח, חון עלינו הפותח הבסיסה פותחת את הצמיחה. חון עלינו יה ריבון, בסיסת ניסן, חון עלינו הרחמן, הבחישה הבסיסה הפותח ללא מפתח, חון עלינו, הפותח". אחרי הברכה כל בני הבית טועמים מהעיסה.לפרטים נוספים
יש הטוענים כי מקור עיד אל בנאת, "חג הבנות" (שקרוי בתוניס ראש חודש לבנות) שחל בתוך חג החנוכה, בא' טבת, יום שנועד להזכיר את חלקן של הנשים בנס החנוכה ואת יהודית שהרגה את הולופרנס הרשע- מקורו בתוניס. לפי אחד הסיפורים לפני מאות שנים פקדה מגיפה את תוניסיה וגרמה למותן של בנות. הבהלה שאחזה באימהות ובסבתות גרמה להן להגיע לבית הכנסת ולהתפלל לשלום בנותיהן בזמן הקריאה בתורה. מאז נעשה מנהג שביום הזה כל הנשים עברו בבית הכנסת לפני התיבה ונשקו לספר התורה. החכם או הרב נשא דרשה לזכותן של נשים צדקניות ואז פרש ידו על ראשן של נשות הקהילה וברך אותן בתפילה לשלום הבנות. לאחר התפילה נערך סיום מסכת שבת וכל באי בתי הכנסת ישבו לסעודה חגיגית. הנשים לקחו משאריות הבשר לבנותיהן וזה נחשב כסגולה נגד 'מחלות הבנות'.
החוקר נחום סלושץ, חוקר יהדות שערך מסעות בצפון אפריקה, טוען שעיד אל- בנאת, חג הבנות, הוא "קבלה שנשארה בידיהם מזמנם של החשמונאים שאז אירע, לדעת חז"ל, גם מעשה יהודית ועל כן ראוי שבני ישראל יקדישו את היום ויעשו אותו יום טוב לבנות".
יש גם את אלו המייחסים יום זה ליום בחירתה של אסתר למלכה על ידי אחשוורוש שאף הוא חל בראש חודש טבת. כמו כן, יש את מי שמקשר את החג לסיפורה של בת יפתח וגירוש הנשים הנכריות בתקופת עזרא הסופר ויש המקשרים את החג לגיבורות נוספות כמו דבורה ויעל, שרח בת אשר, חנה ושבעת בניה, ברוריה ועוד. בכל מקרה זהו חג שכל מהותו- אחווה נשית, משתה וחגיגה לכבודן של נשים.
סביב עיד אל בנאת היו נהוגים טקסים ומנהגים רבים:
בחלק מהקהילות היה זה יום בו חגגו לבנות הקהילה בת מצווה משותפת. הבנות היו מגיעות לבית הכנסת לבושות בלבן. רב הקהילה היה נושא דרשה על נשות ישראל המנהיגות והגיבורות (יעל, חנה, יהודית, אסתר וכן הלאה), פורש ידיו על ראשן של הנערות ומברך אותן ב"מי שברך" מיוחד. לאחר הברכה כל בת ניגשה להיכל ונישקה את הפרוכת. לאחר מכן היו הבנות נאספות בביתן של אחת החברות וכל אחת הייתה ניגשת ואוחזת בידיה של חברתה ומבקשת ממנה סליחה, כמו ביום הכיפורים. לאחר הפיוס היו מחלקות מתנות זו לזו, מתחבקות ומפרישות מעשר עבור נזקקים.
עיד אל בנאת נחשב בחלק מהקהילות לחג הרווקות ושמירתו נחשבה לסגולה לשידוך טוב והגון. לרוב אחת מנשות הקהילה הייתה פותחת את ביתה לכל הנשים הרווקות לערב של שמחה, הודיה, שירה וריקודים כמקובל בחג זה. האימהות והסבתות שצפו בשמחה מהחלונות הצטרפו בצהלולים. כמו כן, נהגו שלא לעשות מלאכה ביום זה.
בראש חודש טבת נהגו גם בתוניסיה לאפות עוגות דבש או עוגות "יו יו" מסולת ותמרים, שומשום ודבש- ולשלוח מנות ומתנות לבנות. כמעט בכל בית נהוג היה לערוך סעודה חגיגית לזכר גבורתה של יהודית. לעתים התכנסו כל הנשים מאותו הרובע בבית אחד לשיר שירי חול וקודש ולרקוד יחד. לקראת ערב ישבו כל הנשים לסעודה שבישלו יחד ובסיומה כל אחת לקחה מדברי המאפה והמתיקה שנשארו וחילקה לקרוביה ולחברים. היו שנהגו להכין ולחלק עוגיות 'דבלה' שנקראות גם 'מניקוטי'- בצק מטוגן בדבש בצורת שושנה.
גם זוגות מאורסים חגגו ביום זה כאשר הארוס נהג לשלוח מתנה לארוסתו ולעתים הפוך (הארוסה קונה לחתן).
נהגו גם לחלק ביום הזה מתנות לילדים נזקקים- נעליים, סוודרים וביגוד נוסף.
לפרטים נוספים
ערב הברית נקרא "ליל השימורים" או "בילאדא". לקראת ערב מגיעים לבית היולדת קרובי משפחה, שכנים וחברים לברך את ההורים. המשפחה מגישה לאורחים "בריק" (עלי בצק שמקופלים בצורת משולש, מטוגן בשמן וממולאים ברסק תפוחי אדמה וביצים קשות) יחד עם פולים מבושלים, ערק תאנים ("עראקי") ועוגות דבש. האורחים מביאים עמם מתנות לתינוק ולמשפחה. כמו כן, נהגו להזמין תלמידי חכמים ללמוד פרקים מספר הזוהר בבית היולדת בלילה לפני הברית.
ביום הברית שרו פיוטי שמחה ואכלו סעודה קלה שכללה אגוזים, צימוקים, פירות יבשים וערק. לקהל חילקו ענפי ריחן קטנים לברכת בשמים. בתוניס האמינו שאישה עקרה שתשב בשעת המילה תחת הכסא הגבוה עליו יושב הסנדק- תזכה בפרי בטן.לפרטים נוספים
רוב הלידות בתוניס נעשו בעזרת מילדות בבית. בזמן הצירים ועם התקרבות הלידה הבעל נהג לעמוד ליד מזוזה ולקרוא ביונה הנביא.
נשים רבות נדרו נדרים שונים כדי לשמור על הוולד שייצא בריא ושלם. כך למשל נדרו שכשיוולד התינוק הם יעשו לו חור באוזן ויענדו לו עגיל כדי לשמש מחסום מפני הרעב של מלאך המוות (חשוב לזכור שמדובר בתקופות בהן הרבה תינוקות לא שרדו). היו שהשתטחו על קברי צדיקים בזמן ההיריון ונדרו לפקוד את הקבר מדי שנה אם יוולד תינוק בריא. היו גם נשים ש"מכרו" את התינוק לשכנה שדאגה להאכיל אותו, כדי לתעתע ולבלבל את מלאך המוות.
עם לידת הבן/ הבת נהגו להדביק על דלת החדר והאם ברכה לשמירה על הילד והיולדת הכוללת לחש נגד עין הרע ואת פרק תהלים קכא- "שיר המעלות אשא עיניי אל ההרים...".
נהגו גם לשים סיכת חמסה ממתכת עם סיכת ביטחון בעריסה וגם תחת המזרן שמו ברכה עם סמלים נגד עין הרע. לפרטים נוספים
בג'רבה יום לפני החתונה היו מתכנסות חברות, שכנות ובנות משפחה של הכלה בבית ושרות לה תוך כדי שמורחות אותה בבצק. מסיבת רווקות זו כונתה "לילת אל תפיל" (ליל הבצק). הן האמינו שעל ידי מריחת הבצק עורה של הכלה יהיה לבן ורך יותר וכך מרחו אותו על רגליה ועל ידיה. אם החתן היא שפתחה את הטקס על ידי מריחת משחה מיוחדת מזכוכית טחונה מעורבבת עם חלבון ביצה. הכלה השאירה את התערובת במשך כל הלילה והסירה את הבצק היבש בבוקר בעזרת אימא שלו וחמותה לעתיד. באופן כללי בתוניס האמינו שכלה יפה היא לבנה ומלאה, ולכן לחלק מהנשים עשו דיאטת השמנה רצינית לפני החתונה. אם הכלה הייתה אחראית לתזונת ביתה והחמות לעתיד פיקחה על התהליך שבסופו היה טקס בו גופה הוצג בפני המשפחה כשהסבתא מהללת ומשבחת את יופיה של הכלה. את הכלה הושיבו על שולחן ובמידה ונשבר ראו בכך סימן טוב.
שמונה ימים לפני החתונה שולח הארוס לארוסתו סלסלה מרופדת בבד סטין ובתוכו מתנת נישואין הכוללת פירות, אגוזים, בשמים, תכשיטים ועוד. כל אלו בצירוף שני נרות גדולים שיודלקו תחת החופה. בנוסף, בשבת שלפני הנישואין החתן וחבריו מוזמנים לבית הכלה למשחק של "חטיפת התרנגולת" (כ'תפאן חד'אג'ה). החתן מחפש בכל הבית עוף שלם ממולא ומוכן לאכילה- שהוסתר במקום כלשהו. אחרי שהעוף נמצא כולם חוגגים בסעודה מלאה כל טוב.
טקס החינה: בליל החינה אם החתן מגישה לכלה סלסלת נצרים ("שישתא אלחנה") ובה תכשיטים, בשמים, מטפחות ראש ושבעה זוגות נעליים לכל אירוע- מנעלי בית ועד לנעליים לאירוע חגיגי. החינה עצמה מתחילה ב"תהלוכת הנדוניה" בה כל המוזמנות צועדות ברחוב כשהצעירות שבהן מתהלכות עם סלסלות לראשן. את התהלוכה מובילות אם החתן ואם הכלה הנושאות עששיות עם נרות ("תהלוכת הנרות") כסמל לאור שיאיר את חיי הנישואין של בני הזוג. אם החתן נושאת גם כלי שיש בתוכו קטורת מסורתית ("בכור") לגירוש רוחות רעות. על כף ידה של הכלה מורחים עיסת חינה והיא מניחה מהעיסה על ידיהם של האורחים כסגולה לזיווג וחיים טובים. בג'רבה נהגו גם להניח סביב הכלה מטבעות זהב וכסף לסימן טוב ושפע.
ביום הרביעי לאחר הנישואין נערך משחק בבית החדש של בני הזוג הטריים, בנוכחות כמה קרובים וחברים. הבעל ואשתו מנסים את כוחם בחיתוך של דג והחברים עושים כל מיני תחבולות כדי להפריע לבעל (מגישים לו סכין קהה, מכניסים חתיכת עץ לתוך הדג) ובאופן זה דואגים לכך שהאישה תנצח. לפרטים נוספים
האי ג'רבה בתוניסיה נוסד, על פי המסורת, על ידי כהנים שהגיעו לשם מירושלים אחרי חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס) והם הקימו שם את בית הכנסת אל-גריבה. עד היום מאמינים שאחת מהאבנים שמשובצות באחד מקשתות בית הכנסת היא אבן מקורית שהובאה מבית המקדש. אגדה אחרת מספרת שבית הכנסת הוקם במאה ה-19 על שמה של נערה מיוחדת וקדושה שכונתה "ג'רייבה". יש הטוענים כי הייתה בתו של ישמעאל כהן גדול שהוגלה לאחר חורבן בית שני והגיע בנדודיו לאפריקה. היו לו שלוש בנות שכולן זכו למעמד "צדקניות" והוקמו על שמן בתי כנסת. על פי אותה אגדה על ג'רייבה, "הנערה הפלאית", חיה במקום בו היום עומד בית הכנסת. באחד הימים פרצה שריפה שכילתה את ביתה אך גופה נותר שלם והתושבים ראו בזה נס וראו בה צדיקה קדושה ולכן הקימו במקום בית כנסת על שמה. יש הסוברים שהיא גם זו שנשאה עמה את האבן מירושלים. בין אם הסיפור הראשון הוא נכון ובין אם הסיפור השני, היה נהוג בתוניסיה שנשים היו מביאות עימן לבית הכנסת אל-גריבה ביצים שעליהן רשומות שמות של רווקות. את הביצה הניחו על הקשת עם האבן מירושלים שהאמינו ששם נמצאה גופתה של הנערה הקדושה. הביצים מתבשלות בחום הנרות המודלקים מדי יום בבית הכנסת ואז מוחזרות לרווקות. אכילה מביצה זו נחשבה סגולה למציאת זיווג. לפרטים נוספים
היסטוריה ועליה
סיפורים ומנהגים
מתכונים
מלאכות יד
פיוטים
עכשיו תורך
