שירת נשים של נשות תימן היהודיות היא שירה עממית שמושרת בערבית ומבטאת את חיי היומיום של האישה: עבודות הבית, שמחות (כמו החינה והלידה), שירי עצב, שירי אהבה ועוד. הנשים חיברו את השירים והם עברו מדור לדור בעל פה מאחר ורבות לא ידעו קרוא וכתוב. בנות תימן היו ידועות גם בריקוד שלהן שרקדו בשמחות ואף בעבודת הרקמה, הטוויה, קליעת סלים ועבודות קדרות. הנשים שחיו בכפרים עבדו גם בכרמים ובשדות, חטבו עצים, שאבו מים מהבארות (שסחבו בכד על כתפיהן), ארגו, עיבדו עורות ועוד.
דוגמה לשיר משירת נשים, השיר "יא בינת, אנא", בתרגום לעברית:
"עלמה, אבקשך מאביך בשבועה
היכן מקום מגורייך? והיכן גדלת?
אמרה: גדלתי בין בני משפחתי
בין אחיי, בני החיל.
הו עלמה, אבקשך להשקותני
מכדך הצונן השקיני נא.
אמרה: לולי אותם שבעת אחי
אז נפניתי והשקיתיך בעין טובה".לפרטים נוספים
בקהילות היהודיות בתימן מיילדות כונו "נשים חכמות" והן זכו לכבוד ואמון מהרבנים ומהציבור מעצם תפקידן כמביאות ושומרות חיים. נשים אלו שאבו את הידע שלהן מהרפואה העממית וממקורות יהודיים ואף מוסלמים, ידע שנשמר בעל פה ועבר מדור לדור, כך שהמקצוע לרוב נשאר במשפחה. המיילדת המיועדת כבר מגיל צעיר הייתה מסייעת לאמא שלה, המיילדת הותיקה, בלידות וכך למדה לחקות את פעולותיה ולשאוב ממנה ידע מקצועי. היו גם שכינו אותה "המוולידה" או "המסעדה" (הסועדת) ואף "המחדרה" (השומרת) כי האמינו שהיא מגנה מפני רוחות ומזיקים. לרוב המיילדת הייתה אישה מבוגרת עם ניסיון רב והיא נבחרה על ידי היולדת בשל יכולתה לא רק ליילד אלא גם להיות אשת סוד. כלומר, כל המידע אודות התהליך ומין היילוד- היה נשמר ביניהן. האמון הזה נתפס כהכרחי וחשוב כדי להבטיח את הצלחת הלידה.
כחלק מטקס הלידה המיילדת עשתה פעולות שונות על מנת להרחיק רוחות רעות ועין הרע. כך למשל הייתה סוגרת את כל הדלתות והחלונות למעט פתח קטן לכניסת אוויר כהגנה מפני רוח, קור ושדים או שהייתה מדליקה קטורת (לעתים על גבי תנור גחלים) כהכנה מפני שדים. לעתים הייתה מרימה את שמלת היולדת כדי לאפשר ספיגה של עשן ואדי קטורת לתוך אברי האגן. לא נעשו בדיקות פנימיות כי חששו לפגוע בעצמות העובר או לגרום לזיהומים.
המיילדות בדרך כלל לא גבו כסף על עבודתן שכן ראו בכך מצווה, "קרן לעולם הבא".
במקרים חריגים כמו לידת עכוז, היו מביאים ארבע נשים, משכיבים את היולדת על שמיכה והן היו מניפות ומטלטלות אותה באוויר כדי להזיז את העובר לתנוחה הרצויה וכדי שהאישה תשרוד.
במהלך הלידה הייתה המיילדת עוטפת את היולדת בשמיכה ומחשיכה את החדר. לעתים הצטרפו קרובות משפחה וקראו פסוקי תהלים כדאי לייצר מעטפת הגנה רוחנית ליולדת וליילוד או ששרו לה וליולדת שירים כמרחב לריפוי.
במהלך הלידה היולדת נהגה לשתות "סמנה" מדבש, ביצים, יין, חלבה נוזלית ודייסת קמח בחלב או ששתתה משקה מתוק, "סעד" שהוכן מיין סמיך. בלידות שהתארכו לעתים הזמינו חכם והיולדת הייתה עושה מעין התרת נדרים ומבקשת מחילה מכל מי שחטאה כלפיו או כלפיה. הנשים בחדר היו מדליקות נרות מחשש שהיולדת פספסה הדלקה של נרות שבת ומניחות בידה מטבעות כסף שמא הזניחה מתן צדקה ומוסיפות עיסת בצק למקרה ששכחה חלילה להפריש חלה.
אזכורים לתהליך המיוחד של הלידה קיימים בשירת נשים יהודיות בתימן: "לו ראיתן אחיותיי, מה חוויתי בלידה. חשתי רפיון בעצמותיי. טעמתי טעם מוות". יש גם שיר שנקרא "שיר הלל ליולדת".
התקופה לאחר הלידה נחשבה לתקופת משכב לידה ובתימן ראו חשיבות רבה במנוחה בתקופה זו והזנה של הגוף במזון עשיר ומזין (החודש הראשון נחשב בעבר לזמן של סכנה גבוהה לתחלואה ומוות) ולכן קרובות משפחתה ושכונותיה של היולדת דאגו לכל צרכה. בתקופה זו המיילדת הייתה מגיעה לבית היולדת ועורכת "פעולות הגנה" פיזיות ורוחניות לשמירה על הוולד והאם. בין היתר נהגו לעשות "בידור ליולדת", שיח נשים שכלל בדיחות (לפעמים גסות) והתקיים כל ים אחר הצהריים בחודש הראשון לאחר הלידה, כדי למנוע דכאון אחרי לידה.
בחודש זה נערכו גם חגיגות ואירועים חברתיים רבים עבור המשפחה כדי לחגוג את הולדת הבן או הבת. את הבגדים ליילוד הכינה היולדת בחודש השביעי להריונה. לפרטים נוספים
שבעה ימים לפני החופה מביאות הנשים מבית הכלה חגורת משי דקה וקושרים לבטן החתן עד לחופה, שאז הכלה מתירה אותה. כמו כן, השבת שלפני החתונה מכונה "שבת אלבדע" (שבת ההתחלה) ונהגו לערוך בו סעודה ומשתה ובמוצאי שבת נערך טקס מיוחד בנוכחותם של רבנים ומכובדים.
השבוע שלפני החתונה נקרא "ועד אלערס" והתקיימו בו טקסים רבים. כך למשל, ביום שני ושלישי בשעות הערב היה מתקיים בבית הכלה טקס התקשטות הנשים שכונה "יום ההתקשטות" ("יום אלתטרפה") ו"ליל היתמות" ("לילת אליתימה"). כמובן שנערך גם טקס החינה שלעתים התפרש על פני כמה ימים. בחינה נהגו ללבוש תלבושת מסורתית מפוארת עם רקמות ותכשיטים, תלבושת שלעתים השתנתה בין איזורים גיאוגרפיים שונים במדינה ולרוב עברה בירושה. על ראשה של הכלה הניחו קונוס גבוה עטוף בחיתול שמסמל ברכה לפוריות ומעליו הניחו תכשיטים מזהב וכסף טהור ויפים ולעתים גם פרחים. התכשיטים הכבדים סימלו בו זמנית את עול הנישואין אך גם את היופי של הדרך המשותפת של איש ואישה. לעתים ענדה הכלה על צווארה גם את צמח ה"שדאב" יחד עם שיני שום- סגולה נגד עין הרע. לתהליך של החינה שמלא בסמלים וכוונות כונתה אישה מיוחדת, "שמשית", שהייתה אחראית להלבשת וחתן והכלה, להכנתם לקראת האירוע וניהול הטקס עצמו. את עיסת החינה הכינה הסבתא בליווי האימהות והדודות בטקס עצמו אל מול הקהל, כשכל אחת מברכת ושרה לזוג. את החינה נהגו למרוח על הידיים והרגליים.
לאחר החינה נחגגו עוד ימי משתה (לרוב שבעת ימי משתה) בהם שחטו כבש, שתו, שרו ושימחו את הכלה. במשך ימים אלו הכלה לא פוגשת את החתן. במקרים בהם החתן גר רחוק, הכלה ובני משפחתה היו יוצאים אחר כך למסע ברגל או על חמור לבית החתן ושם היו מקבלים אותם בפיוטים, נגינה ושוחטים פרה או כבש לכבוד משפחת הכלה.
החופה עצמה נערכה תחת טלית ולא תחת כיפת השמיים ונהגו ללבוש לבן היות וזה נחשב יום מחילת עוונות, בדומה ליום כיפור. לפרטים נוספים
היסטוריה ועליה
סיפורים ומנהגים
מתכונים
מלאכות יד
פיוטים
עכשיו תורך
