ההתיישבות היהודית בבריטניה החלה לפי הערכות שונות בראשית האלף השני, ליתר דיוק בשנת 1066, כאשר הדוכס ויליאם מנורמנדי החל למשול בבריטניה. ויליאם הכובש הביא את היהודים הראשונים לבריטניה מצרפת על-מנת שיפתחו את השטחים הכבושים מבחינה כלכלית ומסחרית. בתחילה מעמדם הפוליטי והחברתי של היהודים היה יציב והם היו מוגנים על-ידי המלך בזכויות מיוחדות. הם החלו להתיישב גם מחוץ ללונדון- באוקספורד, קיימברידג', וינדזור, ניופורט וקנטרברי ולספק לנוצרים שירותי בנקאות והלוואות חיוניים שהנוצרים לא יכלו לעסוק בהם כי הם נחשבו אסורים. מלחמות האזרחים התכופות בבריטניה הגדילו את הצורך בכסף מזומן, העלו את הביקוש להלוואות והפכו את מקצוע הלוואת הכספים לעמוד התווך הכלכלי העיקרי של הקהילה.
בשנת 1144 נוצרה בבריטניה בעיירה נוריץ' עלילת הדם הראשונה בהיסטוריה של ימי הביניים. נער נוצרי שעבד עם יהודים נמצא מת והיהודים הואשמו שרצחו אותו על מנת להשתמש בדמו לטקסים דתיים. בשנת 1164 נמצאה גופת ילד ונפוצה עלילה כי קבוצה של יהודים שהתכנסה לברית מילה עינתה וצלבה אותו. בהמשך פשטו העלילות לערים נוספות בבריטניה ולרחבי אירופה. עד לשנת 1177 נאסר על היהודים לקבור את מתיהם מחוץ ללונדון.
המעמד הכלכלי המיוחד של היהודים בבריטניה סייע להם להתבסס ולהתחזק מול בית המלוכה אך גם עורר עליהם את זעם ההמונים. בשנת 1090 הצטרף מלך בריטניה ריצ'ארד לב ארי למסע הצלב השלישי ופנה לאצילי בריטניה שיצטרפו אליו. האצילים לא שמחו להצטרף כשהם משאירים מאחוריהם חובות כבדים לנושים היהודים. ריצ'ארד לב ארי שהבין את הבעיה העלים עין מפגיעה ביהודים. באותה שנה החל גל של פרעות ביהודי בריטניה שהונע משנאה דתית בשילוב רצון להיפטר מהחובות. בפרעות השתתפו כל המעמדות: אצילים, אנשי דת ואיכרים. בפני היהודים שלא נרצחו מיד, הועמדה ברירה להמיר את דתם או למות ורבים מתו על קידוש השם. האירוע הידוע ביותר הוא הטבח ביהודי יורק. בערב שבת הגדול מרץ 1990 החל ההמון בהנהגת הכמרים והאצילים לפרוע ביהודים, לבזוז את רכושם ולהרוג בהם. היהודים נמלטו אל מצודת קליפורד שבעיר כשההמון הנוצרי סובב את המצודה וקורא ליהודים להמיר את דתם או למות. בהנהגת רב הקהילה רבנו יום טוב בר יצחק מיואני – תלמידו של רבינו תם, בחרו היהודים להרוג את עצמם בחרב ולמות על קידוש השם. עד היום ישנם יהודים הנוהגים שלא ללון בעיר יורק.
חוק היהודים
בסוף המאה ה-13 עלה לשלטון המלך אדוארד הראשון שיצא למלחמה נגד וויילס וכדי לממן אותה הטיל מיסים שרוששו את הקהילה היהודית. לבסוף הוא אסר עליהם להלוות בריבית, גדע את מקור פרנסתם, האשים אותם בחוסר נאמנות והכריח אותם לענוד טלאי צהוב בצורת לוחות הברית. ב-18 ביולי 1290, בתשעה באב, שלח המלך אדוארד הראשון צווים לפיהם על יהודי בריטניה לעזוב את שטח המדינה או שיוצאו להורג. היהודים עזבו בעיקר להולנד וצרפת, הרכוש שנותר מאחור הפך לרכוש הממלכה. יש היסטוריונים הטוענים כי קהילה קטנה ונסתרת נותרה בבריטניה, אך למעט קהילה זאת לא היו יהודים בבריטניה במשך 350 שנה.
בשנת 1655 ניהל הרב מנשה בן ישראל, שהיה פעיל למען יהודי התפוצות משא ומתן עם אוליבר קרומוול ויהודים הורשו לשוב ולהתיישב בבריטניה. צו הגירוש לא בוטל אך התקבלה הסכמה שבשתיקה ו300 יהודים ספרדים הגיעו באותה שנה לבריטניה ובשנים שאחרי היגרו אליה גם יהודים אשכנזים . בשנת 1656 קיבלה מועצת המדינה של בריטניה החלטה המתירה פולחן יהודי פומבי ברחבי הממלכה ובשנים לאחר מכן הוקמו בלונדון בתי כנסת אשכנזי וספרדי.
לאט לאט זכו היהודים למעמד אזרחי. בשנת 1740 הוציא הפרלמנט הבריטי את "חוק ההתאזרחות" שאפשר לכל היהודים במושבות בריטניה שבאמריקה להפוך לאזרחים. בשנת 1753 חוקק חוק התאזרחות נוסף שאף כונה "חוק היהודים". החוק הציע כי יהודים יקבלו אזרחות בריטית, יוכלו לשאת במשרות ולהיות בעלים של נכסי דלא ניידי גם בלי להישבע אמונים לכנסייה האנגליקנית. החוק אמנם עבר בפרלמנט הבריטי אך נתקל בהתנגדות עזה ועורר מהומות ציבוריות ולכן בוטל אחרי שנה. בשנת 1826 בוטלה השבועה הנוצרית כתנאי להתאזרחות ויהודים יכלו להפוך לאזרחים מבלי להתנצר.
מצב היהודים השתפר בהתמדה, ב-1837 קיבל משה מונטיפיורי תואר אביר, ארבע שנים אחריו קיבל יצחק לאון גולדסמיד את התואר ברון ובשנת 1855 אפילו נבחר ראש עיר יהודי ללונדון, דיוויד סלומונס. בשנת 1858 זכו יהודי בריטניה לאמנסיפציה, קיבלו שוויון זכויות ונישואים לפי ההלכה היהודית הוכרו על ידי בתי הדין האנגליים. בשנת 1868 נבחר בנג'מין ד'יזראלי יהודי מומר לראשות ממשלת בריטניה ובהמשך נבחר לכהונה נוספת.
כמה שנים לפני כן הוקם ועד שליחי הקהילות, הגוף הדמוקרטי המייצג הגדול ביותר של יהדות בריטניה. בעקבות האמנציפציה, הוועד יכול היה להרחיב את דאגתו ותחומי הטיפול שלו ליהודים במדינות אחרות, להשתדל עבורם מול שלטונות בריטניה ולסייע בקליטתם בעת הצורך. וועד זה הפך לציוני במהלך תקופת המנדט.
בשלהי המאה ה 19 גדלה הקהילה היהודית באופן משמעותי בעקבות גלי הגירה של יהודים שנמלטו מפרעות במזרח אירופה. כ- 300,000 יהודים הגיעו מליטא, רוסיה ואוקראינה. הקהילה היהודית בבריטניה מנתה בראשית המאה ה-20 כ 350,000 יהודים. הקשר בין יהודי בריטניה לאימפריה הבריטית הלך והתהדק באותן שנים. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירתו בצבא הבריטים כ-50,000 יהודים, מתוכם כ10,000 נהרגו בקרבות וגם הוקם "הלגיון היהודי" שסייע בכיבוש ארץ ישראל מידי העותמאנים.
מבלפור ועד היום
ב-1917 פורסמה הצהרת בלפור שהביעה את תמיכת ממשלת בריטניה בשאיפות היהודיות הציוניות. בתקופה זאת הייתה בריטניה מוקד הפעילות המדינית הציונית, ושם ישב מרכז הסוכנות היהודית. במשך תקופת המנדט הבריטי בא"י, יהדות בריטניה מחתה ונאבקה כנגד חוקי העלייה המגבילים והספר הלבן למרות שעמדה זאת הייתה מנוגדת לעמדת הממשלה הבריטית.
בשנת 1939 לאחר אירועי ליל הבדולח ובעקבות לחץ פוליטי של ארגונים יהודים בבריטניה, נרתמה ממשלת בריטניה למבצע הצלה של כ- 10,000 ילדים יהודים משטחי גרמניה הנאצית לשטחי בריטניה. ממשלת בריטניה אף קראה למשפחות בריטיות לסייע בקליטת הילדים.
על פי נתוני הסוכנות היהודית חיים כיום בבריטניה כ- 290,000 יהודים והיא אחת מהקהילות היהודיות הגדולות והמאורגנות ביותר במערב אירופה. קהילת יהודי בריטניה מגוונת, חרדים, אורתודוקסים מודרניים, רפורמים, קונסרבטיביים וליברליים. בבריטניה קיימת רשת חינוך יהודי בעיקר בלונדון מנצ'סטר ולידס. כ 80% מהילדים היהודים בבריטניה לומדים בבתי ספר יהודיים. בבריטניה פועלות מספר תנועות נוער ציוניות כשהבולטות בהן הן בני-עקיבא, הבונים-דרור ונוע"ם (תנועת הנוער של התנועה המסורתית) שמקיימות פעילות שנתית שוטפת, מחנות קיץ וביקורים בישראל. לקהילה יש שני עיתונים מרכזיים בעלי מעמד בין-לאומי: ה- Jewish Chronicle שעוסק לא רק בנושאים של יהדות בריטניה אלא של יהדות העולם ועיתון Observer and Middle East Review שמוכר כאחד העיתונים הבקיאים ביותר העוסקים בישראל והמזרח התיכון, ובבעיות הקושרות את ישראל עם קהילות התפוצות. מאז יסוד מדינת ישראל עלו לארץ יותר מ – 26,000 יהודים בריטיים.
