באיראן כיום נמצאת אחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח התיכון אחרי ישראל, המונה בין 8,000 ל-9,000 יהודים. שמה של איראן עד לשנת 1935 היה פרס וגם כיום יהודי איראן נקראים במקומות שונים יהודים פרסיים על שם הממלכה והשפה הפרסית.
יהדות איראן היא אחת הקהילות היהודיות הותיקות ביותר ותולדותיה נפרשים על רצף של יותר מ 2500 שנה. ישנם מקורות לפיהם התיישבות יהודית בפרס החלה עוד במאה השמינית לפנה"ס עם גלות עשרת השבטים על-ידי סנחריב מלך אשור. גורלם של יהודים אלה אינו ידוע עד היום. לפי רוב ההיסטוריונים יהודים התיישבו בפרס במאה השישית לפני הספירה עם חורבן בית המקדש הראשון וגלות ממלכת יהודה. לאחר הצהרת כורש בשנת 538 עברו חלק מיהודי בבל לממלכת פרס שהייתה באותה העת האימפריה הגדולה ביותר במזרח הקדום. לפי המסורת היהודים בפרס נהנו משוויון זכויות והקימו קהילות חזקות. קהילת יהודי פרס צמחה והפכה להיות הקהילה היהודית שעמדה במרכז סיפור מגילת אסתר שמתוארך ככל הנראה בין 200-400 לפני הספירה.
עד למאה השביעית ונפילת האימפריה הפרסית בידי המוסלמים, שלטו בפרס שושלות שונות. לרוב זכו היהודים לתנאים נוחים ושוויון ושימרו את הקשר הכלכלי והרוחני עם הקהילות בישראל ובבבל. השושלת האחרונה של האימפריה הפרסית הייתה השושלת הסאסאנית שבמרכזה עמד פולחן הדת הזרתוסטרית. עם התחזקות מעמד הדת הזרתוסטרית נחלש מעמדן של הקהילות היהודיות והן סבלו מרדיפות וגזירות. במהלך המאה החמישית ושלטונו של המלך פירוז הראשון נערכו פרעות רבות ביהודי איראן ורבים מתו על קידוש השם.
לאחר הכיבוש המוסלמי זנחו רבים מתושבי פרס את הדת הזרטוסטרית והתאסלמו. היהודים הוגדרו כבני חסות וקיבלו אוטונומיה דתית ומשפטית בתמורה לתשלום מס גולגולת. במהלך המאה התשיעית הפכה הקראות לאחד הזרמים הבולטים בקרב יהדות פרס.
במאה ה-13 פלשו חילות המונגולים לפרס וכבשו את כל הערים הגדולות וכל מרכזי האוכלוסייה. הפלישה המונגולית הייתה עצומה והרסנית, רבים מבני העם הפרסי נהרגו וביניהם יהודים רבים. המונגולים השמידו, מחקו ובזזו ישובים יהודיים רבים ובין השאר גרמו לאובדן של יצירות רוחניות ותרבותיות רבות של הקהילה.
לאחר הפלישה וההרס הגיעו גם ימי פריחה ושגשוג לקהילה היהודית כאשר בתקופת השלטון המונגולי-האילחאני זכו היהודים לסובלנות דתית וקיבלו תפקידים בכירים במערכת הכלכלית והמדינית המונגולית. רופא יהודי בשם סעד אל-דוולה מונה לתפקיד הווזיר הגדול, המשרה הבכירה ביותר בבירוקרטיה המונגולית-אילחאנית. אל-דוולה נרצח על ידי מתנגדיו ורציחתו החלה גל של פרעות ביהודי הממלכה.
במאה ה-14,בעקבות האובדן והשריפה של ספרי גאונים רבים ומתוך רצון לקרב את ערכי היהדות ושפע המקורות לעם הפשוט חיבר המשורר היהודי-פרסי מורנו שאהין שיראזי שירה אפית נרחבת על סיפורי התנ"ך. האפוסים של שאהין כתובים על פי המסורת הפואטית הפרסית ומזכירים את האפוס הפרסי הידוע השאה-נאמה. שאהין כתב בפרסית יהודית, ניב יהודי פרסי שנכתב באותיות עבריות. יצירותיו של שאהין נפוצו בקרב יהודי פרס ושכנותיה והגיעו עד לבוכרה ואפגניסטן והן נחשבות עד היום ליחידות במינן.
הטבח ואנוסי משהד
בסוף המאה ה-15 ועד למאה ה-18 השתלטה השושלת הספווית והזרם המוסלמי-שיעי הפך לדת הרשמית של המדינה. השלטון עודד פרעות ואלימות כנגד היהודים, יהודים אולצו להתאסלם או לקבל תקנות משפילות כמו איסור על מגע עם מוסלמים, איסור ללכת ברחוב בימי גשם, נשיאת טלאי זיהוי וויתור על ירושות לטובת מוסלמים. בשנים האלו חיו יהודים רבים כאנוסים, אחרים עזבו לבוכרה או לאפגניסטן.
בעיר משהד בשנת 1839 ערכו התושבים טבח בקהילה היהודית ואילצו אותם לבחור בין התאסלמות למוות. הקהילה התאסלמה כלפיי חוץ ושמרה על יהדותה בסתר עד לשנות ה-30 של המאה ה-20. כיום קהילה זאת מפוזרת בתפוצות וידועה כקהילת אנוסי משהד.
בשנת 1871 שלחו יהודי פרס מכתב לוועד שליחי הקהילות בבריטניה ולממלכת בריטניה בבקשה להקל על המעמד הירוד והאפליה שהייתה נגדם. גם הברון רוטשילד נפגש עם השאה נאסר אל-דין כדי להשתדל עבור היהודים. בעקבות מאמצים אלו שופר במעט מצב היהודים והוסכם לפתוח באיראן רשת בתי ספר יהודים מודרנים- כי"ח.
קצת יותר מעשור לאחר מכן במקביל לעליה הראשונה מאירופה ולעלייה מתימן החלו יהודים לעלות מאיראן לישראל. הצהרת בלפור בשנת 1917 עודדה עוד רבים מבני הקהילה לעלות ועד לשנת 1925 עלו לישראל כ 7000 יהודים מאיראן.
ב 1925 עלה לכס המלוכה רזא שאה פהלווי והיה למנהיג החילוני הראשון של פרס. רזא שאה שינה את שם הממלכה לאיראן, טיפח את הלאומיות האיראנית ועודד תהליכי חילון ומודרניזציה. בתקופתו נהנו היהודים מאותן זכויות משפטיות שבעבר היו נתונות למוסלמים בלבד למעט מספר הגבלות פוליטיות ודתיות שנשמרו. רזא שאה התנגד לציונות ובתקופת מלחמת העולם השנייה סירב להצטרף לבעלות הברית. באותה תקופה התחזקו הקשרים בין איראן לגרמניה. בשנת 1941 נכנסו בעלות הברית לאיראן והרזא שאה נאלץ לרדת מהשלטון לטובת בנו מוחמד רזא שאה.
בתקופת שלטונו של מוחמד רזא שאה התפתחו יחסי ישראל- איראן ונוצר קשר טוב בין המדינות. בין השנים 1951-1954 עלו לישראל כ 70,000 יהודים מאיראן. היהודים שנשארו זכו ליחס טוב ואהדה מצד השלטונות, יהודים מונו לתפקידי שופטים במדינה ורשמו הישגים כלכליים ותרבותיים מרשימים.
ב 1979 פרצה המהפכה האיראנית ואיראן הפכה שוב למדינה מוסלמית-שיעית. משנת 1979 ועד 1987 עזבו את איראן כ-50 אלף יהודים. כ-25 אלף מהם היגרו לחוף המערבי של ארה"ב, כ-20 אלף עלו לישראל וכ-5000 יהודים היגרו לאירופה. לאחר המהפכה האסלאמית ניתקו היחסים בין ישראל לאיראן והמדינות הפכו לאויבות. בתחילת המהפכה סבלו היהודים שנשארו באיראן מרדיפות והתערער מעמדה של הקהילה עם זאת כיום מקבלת הקהילה אוטונומיה תרבותית יחסית, ולרוב אינה סובלת מפרעות והתנכלויות מצד המוסלמים. לקהילה יש נציג בפרלמנט האיראני והיא מחזיקה במוסד הצדקה הגדול ביותר בקרב המיעוטים באיראן. בראשית שנות ה-2000 חיו באיראן כ 8750 יהודים.
