סיפורה של יהדות אתיופיה הוא סיפור מופלא וייחודי של קהילה שחיה בניתוק מוחלט במשך שנים מכל קשר לעולם היהודי ובכל זאת שמרו על המסורת ועל הגעגועים לירושלים.
ישנן כמה מסורות לגבי ההתיישבות הראשונה של יהודים באתיופיה. האגדה מספרת כי למלך שלמה ולמלכת שבא נולד בן בשם מנילק שיצא לבקר את אביו בירושלים וחזר לארצו עם משלחת גדולה של בני ישראל שהתיישבו שם. דעה נוספת היא שיוצאי אתיופיה הם צאצאים של גולים יהודיים ממצרים ותימן שחיפשו מסתור באתיופיה במאה הרביעית. הדעה הרווחת היא שבני שבט דן ירדו למצרים בימי הפילוג של מלכות ישראל והמשיכו דרומה עם הנילוס לאזור של אתיופיה וסודן היום.
יהודי אתיופיה מכונים בשם "ביתא ישראל" שפירושו קהילת ישראל. במהלך תולדותיה הקהילה כונתה במספר כינויים נוספים. בתקופה בה היו מלחמות בין קהילת יהודי אתיופיה לבין השליטים הנוצרים באתיופיה הנוצרים האתיופים הדביקו להם את השם "פלאשים" שפירושו, גולים, חסרי אדמה, פולשים.
קריעת ים סוף
במהלך המאה הרביעית הפכה הנצרות לדת הרשמית בממלכה והיהודים החלו לסבול מרדיפות. היהודים נמלטו לאזור רכס הרי סימן והקימו ממלכה יהודית עצמאית. בסוף המאה העשירית כאשר פרץ מרד כנגד שליטי אקסום והכנסייה הנוצרית לחמו היהודים לצד המורדים. על פי מסורת הקהילה, את המרד הנהיגה מלכה בשם יהודית וכאשר ניצחה הכתירה עצמה לקיסרית וכוננה שלטון יהודי למשך 40 שנה.
בסוף המאה ה-13 עלתה לשלטון השושלת הסולומונית והחלה במסעות כיבוש והפצת הנצרות בקרב הפגאנים, המוסלמים והיהודים. במאה ה 14 התבצעה פעילות מיסיון בקרב יהודי שאווה והוקמו באיזורם כנסיות ומנזרים. יהודי אתיופיה נאבקו ופרצו במרד, המרד דוכא ביד רמה ופעילות המיסיון אף גברה. במאה ה-15 המשיך הקיסר זרע יעקב את הרדיפות אחר היהודים ואף דבק בו הכינוי "משמיד היהודים". מלחמות ורדיפות מצד הנוצרים המשיכו גם במאה ה-16 ובמאה ה-17.
בתקופה זאת התגברה תופעת הנזירות הייחודית ליהודי אתיופיה. אליטות מבני העדה, בדרך כלל לאחר פטירת נשותיהם פרשו מחיי משפחה והקדישו את חייהם ללימוד תורה ועבודת ה'. הם העתיקו את כתבי האורית (ספר תורה) והפיצו אותו בקרב הקהילה.
בתקופת התחיה האתיופית שהחלה בשנת 1632 החל מצבם של היהודים להשתפר. הקיסר פאסיל, סיים את האינקוויזיציה האתיופית וגירש את הלוחמים הישועים והמסיונרים מאדמת אתיופיה. היהודים החלו להשתלב בחברה החבשית בזכות כישוריהם במקצועות שונים שחלקם נחשבו בזויים בעיני האתיופים. היהודים השתלבו בצבא, בכלכלה ובשלטון וזכו להגנה של הקיסרות.
בסוף המאה ה 18 החלה באתיופיה תקופת השופטים שבה התחלק השלטון באתיופיה בין מצביאים, והקהילה איבדה את ההגנה לה זכתה מצד הקיסרות. מעמד היהודים ירד והחבשים החלו לייחס לביתא ישראל כוחות מאגיים ועין הרע ולכנות אותם בשם הגנאי 'בודה' (ישות מיתולוגית דמונית ומרושעת שבין השאר עוסקת בקניבליזם) .
במהלך המאה ה-18 התחזקו הקשרים הדיפלומטיים בין אתיופיה לארצות אירופה. פוליטיקאים ומסיונרים החלו להיכנס לאתיופיה, מה שאפשר הפצת מידע אודות יהודי אתיופיה ליהודי התפוצות. כך גם יהודי אתיופיה גילו כי יש עוד יהודים בירושלים. עוד במאה ה-16, רב דוד שלמה בן אבי זימרה(רדב"ז)- מנהיג יהדות מצרים קבע כי על פי ההלכה בני ביתא ישראל הינם יהודים ככל היהודים. בשנת 1855, נסע דניאל בן חמדיה, חבר קהילת ביתא ישראל לירושלים כדי להיפגש עם ראש רבני ירושלים לדון במוצאם היהודי של ביתא ישראל, הוא היה היהודי האתיופי הראשון שביקר בארץ. בשנת 1862 בעקבות התלהבות משיחית ניסתה קבוצה של יהודים בהובלת הנזיר והמנהיג אבא מהרי להגיע לישראל דרך ים סוף. הם האמינו כי בדומה לסיפור יציאת מצרים יעשה להם נס והים יבקע. סופם היה טראגי, הם נספו מרעב ומחלות עוד בטרם יצאו את גבולות אתיופיה. הניסיון הכושל הביא למידה מסוימת של ייאוש בקרב הקהילה. בסוף שנות ה- 60 של המאה ה- 18 הכירו רב ראשי ומנהיגי יהדות התפוצות בביתא ישראל כקהילה יהודית.
הזמן הרע
בשלהי המאה ה-19 בשליחות רבני יהדות התפוצות הגיע לקהילת ביתא ישראל יוסף הלוי, שבא לבחון את מצב הקהילה נוכח המיסיון. סוף המאה ה-19 לא הייתה תקופה פשוטה באתיופיה בכלל ובקהילה היהודית בפרט. כשני שליש מהקהילה נספו בתקופה המכונה "הזמן הרע" – שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגפות.
בראשית המאה ה-20 הגיע לאתיופיה תלמידו של יוסף הלוי, יעקב פייטלוביץ', והחל קשר רציף בין יהדות התפוצות לקהילה היהודית באתיופיה. במקביל, המשיכה הפעילות המיסיונרית. החל משנת 1922 ואילך החל פייטלוביץ' לשלוח נערים מ"ביתא ישראל" למוסדות חינוך באירופה ובארץ ישראל כדי שיחזרו בהמשך לקהילה באתיופיה וישמשו כמדריכים ומנהיגים. פייטלוביץ' גם הקים בית ספר יהודי באדיס-אבבה.
במאי 1936 כבשו האיטלקים את אתיופיה והופסק הקשר של קהילת ביתא ישראל עם שאר קהילות העולם היהודיות. השלטון המקומי היה עוין כלפי יהודים ורבים הוצאו להורג בעילה של המרדה. בשנת 1941 הייתה תוכנית השמדה של יהודי ביתא ישראל שנמנעה בזכות תבוסת איטליה לבעלות הברית.
סיפור העלייה של יהודי אתיופיה התחיל ביחידים, עוד משנת 1904 עלו משפחות ויחידים טיפין טיפין לישראל. בסוף שנת 1949 שלחה הסוכנות היהודית את יעקב ויינשטיין לאתיופיה לבחון אפשרות של עליה. בדו"ח שהוא הגיש הוא כתב כי אין דחיפות בעליית "ביתא ישראל" ויש לתת עדיפות לעליית יהודים מארצות האסלאם ומזרח אירופה. ב1955 נשלחו נערים ונערות יהודים בחשאי לישראל, לכפר בתיה, ללמוד עברית ויהדות על-מנת לשוב כשליחים וללמד בקהילה. בתי ספר יהודים נפתחו ונסגרו והקשר עם הסוכנות לא היה רציף, גם המאמצים להעלות את "ביתא ישראל" היו קטועים בעקבות ויכוחים פנימיים בישראל בנוגע להכרה ביהדותם ולשאלה האם להחיל עליהם את חוק השבות.
בשנת 1973 הרב עובדיה יוסף הוציא פסק הלכה שבו הוא קבע כי יהודי אתיופיה יהודים כדת וכדין וחל עליהם חוק השבות. הכנסת החילה את חוק השבות על יהודי אתיופיה בשנת 1975. בסוף שנות ה-70 ניתק הממשל האתיופי את קשריו עם ישראל והחל לרדוף פעילים ציוניים, אז החלו מבצעי עלייה חשאיים שהניחו את התשתית למבצע משה כעבור חמש שנים, ב-1984. במסגרת המבצע הועלו לארץ כ 16,000 יהודים. בשנת 1991 במבצע גדול ונועז "מבצע שלמה" הועלו לישראל תוך 48 שעות כ 14,000 יהודים מאתיופיה. במהלך המבצע נולדו 7 תינוקות. לאחר "מבצע שלמה" עלו לישראל כ- 6000 איש. במהלך ניסיונות העליה, בדרכם אל סודאן ובהמתנה במחנות הפליטים נספו יהודים רבים. מאמצי העלאת יהודי אתיופיה נמשכים באופן שוטף עד ימינו, גם בימים אלה עדיין ממתינים אלפים מבני הפלשמורה באדיס אבבה ובגונדר לעלות ארצה.
