בין המאה ה-8 למאה ה-10 שלטה במרוקו השושלת האידריסית. בתקופתו של אידריס הראשון סבלו היהודים מגזרות ורבים נמלטו לתוניסיה. בנו אידריס השני היה שליט סובלני בהרבה, הוא הניח ליהודים לחיות את חייהם בשלווה, הזמין את היהודים להתיישב בעיר פאס והפך אותה לעיר הבירה. בתקופת השושלת האידריסית הוקמה אוניברסיטת "אל-קראווין" בפאס והעיר הפכה למרכז אינטלקטואלי מוסלמי וגם למרכז רוחני ואינטלקטואלי יהודי. מלומדים יהודים רבים פעלו או נולדו בפאס, ביניהם המשורר ומחלוצי תחום הבלשנות השמית יהודה אבן קריש. מעמדם של יהודי צפון אפריקה עלה בקרב יהודי התפוצות, ובסוף המאה ה10 ישיבת ארץ ישראל החלה להיות מונהגת על-ידי גאונים שהגיעו מצפון אפריקה.
באמצע המאה העשירית החלה השושלת האידריסית להידרדר, הם נלחמו בשבטי הזנאטה הברברים. האידריסים עצמם אימצו בתקופה זו את המנהגים ואת התרבות הבֶּרְבֶּרִית על אף מוצאם הערבי. בשנת 1033 כבשו שבט הזנאטה את העיר פאס וטבחו ביהודים. כ 6000 יהודים נרצחו, נשים יהודיות רבות נלקחו בשבי, רכוש יהודי נגזל והופקע. על רקע המצב המעורער עזבו רבים מחכמי ועשירי מרוקו היהודים אל ספרד, איטליה, מצרים וארץ-ישראל.
באמצע המאה ה-11 הצליחה שושלת אל מוראביטון לאחד מספר שבטים ברברים ולכבוש את מרוקו וספרד המוסלמית. שלטון אל מוראביטון שרד עד אמצע המאה ה-12 ובמהלך תקופה זו נהנו היהודים מביטחון יחסי. מספר יהודים עבדו כרופאים בחצר המלוכה, מספר יהודים שימשו כיועצים מדיניים ומשוררים ואנשי רוח יהודים רבים פעלו בתקופתם.
לצד הביטחון היחסי חלה גם הידרדרות ביחס כלפי היהודים. הוטל עליהם מס גדול וחלק מרכושם הוחרם, נאסר על יהודים להתיישב בעיר מרקש ונגזר כי יהודי שיתפס בעיר בשעות הלילה יומת. כנראה שההגבלה האחרונה לא הייתה תקפה ליהודים ממעמד גבוה.
