יהדות עיראק- בבל היא אחת מהקהילות היהודיות הקדומות ביותר בתפוצות. בתקופות מסוימות המילה "גולה" הייתה שם נרדף ליהדות בבל כיוון ששם התקיים המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בניכר.
הקהילה היהודית באיזור מסופוטמיה (כיום עיראק) הגיעה לשם לראשונה אחרי חורבן בית ראשון במאה ה-6 לפני הספירה. לאחר הצהרת כורש, בתקופת שיבת ציון ותחת השלטון הפרסי, הורשו היהודים לשוב לארץ ישראל. מקצתם בחרו לעלות לארץ, חלקם עלו יחד עם עזרא, נחמיה וזרובבל להקים את בית המקדש השני וחלק גדול מהקהילה נשארו בבבל. במהלך תקופת בית המקדש השני הקהילה היהודית בבבל שגשגה וגדלה. לאחר החורבן קהילת בבל קלטה אלפי פליטים מיהודה ביניהם תלמידי חכמים רבים.
האימפריות השונות ששלטו באיזור, הפרתית ולאחר מכן הסאסנית הפרסית אפשרו לקהילה היהודית לפתח חיים אוטונומיים נרחבים ומקיפים, היהודים נהנו מרווחה כלכלית ומחופש תרבותי ופוליטי. בתנאי המחייה הנוחים שגשגו חיי הרוח של הקהילה, פרחה בה היצירה התורנית והיא הפכה למרכז פורה עבור יהדות התפוצות. בתקופת התלמוד והתגבשות מוסד הישיבות בעולם היהודי, פעלו בבבל ישיבות סורא, פומפדיתא ונהרדע ונכתבה בה אחת היצירות המשמעותיות ביותר של העם היהודי – התלמוד הבבלי. לאחר חתימת התלמוד המשיכה להתפתח היצירה התורנית בבבל בהנהגת הסבוראים ולאחר מכן הגאונים, שפירשו את התנ"ך והתלמוד ופיתחו את ספרות השו"ת. הקהילה הייתה מונהגת על ידי שתי סמכויות: ראשי הישיבות שהיו אחראים על התחום הרוחני וראש הקהילה שנקרא ראש הגולה שהיה מוכר ומקובל על השלטונות והיה ממונה על העניינים הכללים של הקהילה, על המיסים, ייצוג הקהילה מול השלטון והיה בעל סמכות שיפוטית.
משגשוג לחיים תחת איום
בתחילת המאה השביעית נכבשה בבל על-ידי המוסלמים. תקופה זאת נחשבה כטובה עבור הקהילה היהודית בבבל. הם הוגדרו אמנם כבני-חסות ובשלב מסוים אף נאלצו ללכת עם אות קלון צהוב אך הם נהנו מביטחון יחסי ומחיי קהילה אוטונומיים. ישיבות סורא ופומפדיתא נפתחו מחדש ותלמידים מכל התפוצות הגיעו ללמוד בהן. במאה ה-8 התפתחה בבגדאד היהדות הקראית בהנהגת ענן בן דוד הנשיא.
במאה ה-11 החלו שינויים רבים באיזור שהשפיעו על הקהילה היהודית. גל קור קיצוני תקף את האיזור ופגע קשות בחקלאות, החלו אירועים אלימים והתנגשויות בין הסונים לשיעים ונגזרו גזרות והגבלות על הקהילה היהודית.
דיווח של רבי בנימין מטודלה מסוף המאה ה-12 מעיד כי היו אז בבבל כ-40,000 יהודים. עם שקיעת החליפות, הגזירות החדשות והירידה בכוח הכלכלי של יהודי בבל, יהודים רבים נדדו לחלקים אחרים בעולם והקהילה איבדה מכוחה וגדולתה.
בסוף המאה ה-18 החלה הקהילה היהודית להתאושש. האימפריה העות'מאנית שלטה והיחס ליהודים היה תלוי בפשה, השליט העות'מאני. במאה ה-19 עסקו רוב היהודים במסחר והיו שותפים לחיים הציבוריים. במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו יהודים יזמים מבגדאד להקים מושבות סוחרים בערים מרכזיות בדרום ובמזרח אסיה- היזמים שהיגרו ביססו שם קהילות ששימרו את המסורות הבגדאדיות וכונו "הבגדאדים".
ב-1917, לאחר נפילת האימפריה העות'מאנית הבריטים השתלטו על האזור ונתנו את השלטון למלך פייסל הראשון. תחת שלטונו זכתה הקהילה היהודית לייצוג בפרלמנט העיראקי, שר האוצר של עיראק היה יהודי בשם ששון יחזקאל שתרם רבות לפיתוח הכלכלה והיה ממובילי הלאומיות העיראקית. גם ב-1932 כאשר קיבלה עיראק עצמאות נשמר מעמדם הטוב של היהודים. שנה לאחר מכן עלה לשלטון גאזי בנו של פייסל הראשון ומעמדם של היהודים החל להידרדר. בממלכה החלו להפיץ תעמולה אנטישמית ואנטי-ציונית, יהודים רבים פוטרו מעבודתם ונושלו מנכסיהם. באותה העת החלה בעיראק פעילות של התנועה הציונית שנאלצה לפעול בחשאי לאחר שהממשל הוציא את הציונות מחוץ לחוק באמצע שנות ה-30. בתקופה זאת אפילו לימוד עברית נחשב כפעילות ציונית והיה אסור.
בשנת 1941, בחג השבועות התחולל פוגרום ביהודי בגדאד שידוע בשם "הפרהוד". הפרהוד התרחש על רקע של הפיכה נגד השלטון, תעמולה נאצית, ובהשראת חאג' אל חוסייני, המופתי הפרו-נאצי של ירושלים. במהלך הפרעות בוצעו מעשי אונס ורצח מזוויעים,יותר מ-180 יהודים נרצחו, יותר מאלפיים נפצעו, חנויות נבזזו ונשרפו בתי כנסת הושחתו וספרי תורה חוללו. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד.
לאחר הקמת מדינת ישראל התגברה הרדיפה של היהודים שנתפסו כבעלי נאמנות כפולה, החוק העיראקי אסר על יהודים לצאת לישראל. הרדיפה הגבירה את תנועת הבריחה לישראל, בעיקר דרך איראן אך גם דרך סוריה. ב 1950 בוטל איסור היציאה ויהודים הורשו לעלות לארץ כל עוד יוותרו על אזרחותם העיראקית. ממשלת ישראל, הג'וינט והסוכנות היהודית חברו למבצע העלאת יהודי עיראק שנקרא בשם "מבצע עזרא ונחמיה". במסגרת המבצע עלו לישראל למעלה מ120,000 יהודים מעיראק ונותרו רק כמה אלפים.
בשנת 1952 סגרה שוב ממשלת עיראק את הגבולות ויהודים לא יכלו לצאת ממנה. לאחר מלחמת ששת הימים הורע היחס ליהודים. בשנת 1969 הוצאו להורג תשעה יהודים שהואשמו בריגול לטובת ישראל ובשנים שלאחר בתחילת שנות ה-70 עזבו רוב היהודים הנותרים את עיראק ועלו לישראל.
