בערב השמיני ללידת הבן האם הייתה מכנסת קרובי משפחה וחברים לסעודה בביתה. לאחר האוכל נהגו להתפלל כל הלילה. למחרת, אחרי הברית, ערכו סעודה נוספת בבית היולדת. כשהייתה נולדת בת, שולבה קריאת השם של התינוקת בטקס ברכה שנערך על ידי כהן בקהילה. הכהן נהג לכסות את ראשה של היולדת ואת התינוקת בטלית, לסמוך את ידיו על ראשיהן ולברך אותן בברכת הכהנים המסורתית: "יברך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". כמו כן, היו הנשים עולות לתורה עם חזרתן לבית הכנסת לאחר הלידה. בתחילת המאה ה-19 המנהג שונה ומאז מקובל שהחזן מגיע לעזרת נשים ובנוכחותו היולדת מברכת את "ברכת הגומל" על הנס שנעשה לה והחיים שניתנו לה.
באיטליה היה מקובל שנשים היו נכנסות למשכב לידה של שבועיים. בזמן זה חברותיה ובנות משפחתה היו מגיעות ומטפלות בכל צרכיה. בשבת השלישית היא החלה לארח. ובשבת הרביעית הייתה נערכת "שבת יציאת יולדת", בה היולדת בשבת בבוקר הייתה לובשת בגדים יפים ומעליהם בגדי אבל וצועדת לבית הכנסת. לפני קריאת שמע, במילים "שמחים בצאתם וששים בבואם" הייתה היולדת נכנסת לבית הכנסת והחזן היה שר שורות אלו במנגינה מיוחדת לרגל המאורע. אבי הנולד היה עולה לתורה ואומר מי שברך עבור אשתו והיא הייתה מוסרת לו את החיתול שעטף את התינוק בזמן הברית. אז הייתה האישה מסירה את בגדי האבל ושבה לביתה.
