אחרי קביעת מועד הנישואין, החתן המיועד קונה בדים למצעים, למפות שולחן, למפיות וכיסויי חלה ושולח אותם לבית של הכלה. יום גזירת הבדים מכונה "יום הת'פסיל" (יום הגזירה). משפחתו של החתן מגיעים לבית הכלה וגוזרים יחד את הבדים, אותם הכלה תתפור ותרקום בעצמה יחד עם תופרת מקצועית או בת משפחה מיומנת. נוסף לבדים החתן גם שולח גיזות של צמר כבשים למילוי המזרן והכריות. יום רחצת הצמר נקרא "יום כ'סיל אסוף". ביום זה משפחות החתן והכלה, יחד עם ילדיהם ומכריהם, מובילים את הצמר על גבי עגלה או סוס לשפת הבאר או שפת הים, בתופים ובמחולות. לפני רחיצת הצמר מתכבדים בספנז (בצק מטוגן בשמן עמוק שלרוב מוגש עם דבש או סוכר) שהחתן שלח ובקפה שהכלה הכינה ואז מתחילים ברחיצה. הנשים נהגו לחבוט בצמר, לרחוץ אותו ואז לתלות לייבוש, תוך כדי שירה ותיפוף. בזמן שהצמר מתייבש יושבים לאכול סעודה חגיגית ואז מוליכים את הצמר חזרה לבית הכלה, שוב בשירה וריקוד.
אחרי יום רחצת הצמר, סמוך לזמן החתונה, קובעים את ה"חלאן אטואק" (יום פתיחת הצווארונים) בו שוב משפחת החתן מגיעים לבית הכלה על מנת לגזור ולרקום על צווארונים פתוחים לחולצות ושמלות שהכלה תלבש לאחר חתונתה. הצווארונים היו סימן לכך שהכלה הפכה מרווקה לאישה נשואה, מנערה- לאישה. עד לזמן הנישואין נהוג היה שנערות לבשו בגדים לבנים עם צווארון סגור (סמל לבתולין). ביום פתיחת הצווארונים נערכה סעודה חגיגית עם שירים ונגינה, כאשר החתן הופקד על הבאת מגש "בוריק" (עלי בצק במילוי תפוח אדמה או ביצה).
במוצאי שבת השנייה לפני החתונה עורכים את 'טקס הסרת עגילי העלמה' ("ת'נחאיית' לקלאייל") בבית הכלה יחד עם קרובות משפחה של החתן. הסרת העגילים נעשית תוך כדי שירה ושמחה. לשולחן מוגש כיבוד ושתייה. טקס זה מסמל את המעבר ממעמד בוגרת (אלמחג'ובה) למעמד כלה (ערוסה). יום למחרת קרובי משפחתה של ה"ערוסה" מגיעים לביקור בבית ה"עריס" ויחד הם עורכים את טקס ה"תג'ליל". המשפחות מערבבות חיטים, צימוקים, קוביות סוכר וסוכריות בתוך נפה (שנקראת ג'לאל ומכאן שם הטקס) ומפזרות את התערובת בפינות החדרים בבית בו הזוג יגורו לאחר חתונתם. את החיטים מלקטים בסוף כדי להכין מהם אריסה (נזיד חיטים) לחתן ולכלה.
השבת שלפני החתונה מכונה "שבת לבנאת" (שבת הבנות) שבה חברותיה של הכלות מגיעות לעשות איתה את השבת בביתה. אחרי סעודת שבת, הכלה לובשת תלבושת מסורתית עם תכשיטים ומכסה את פניה במטפחת משי אדומה. חברותיה מוציאות אותה לתהלוכה ברחובות הרובע בו היא גרה שנקראת "דוראן לערוסה". שתיים מהחברות שלה אוחזות בשני ידיה ויתר החברות מלוות את הכלה בתופים ובשירה. אל התהלוכה מצטרפות השכנות בשירה ו'הלהולים' וכך השיירה הולכת ומשתרכת מאחורי הכלה. הטקס חוזר על עצמו שוב בשבת אחר הצהריים. עם חזרת הכלה לביתה, חברותיה ממשיכות לשיר לה וצובעות את עיניה בכחל.
למחרת, ביום ראשון, החתן שולח לכלה סל נצרים ("קפפה") מלאה כל טוב להכנת ארוחת צהריים כולל חלקי פנים של בקר. אם הכלה שולחת סיר גדול עם תבשיל שהכינה לבית החתן, וכך כל משפחה עורכת בבית סעודה חגיגית. אם הכלה צולה חלק מלב הבקר שהחתן שלח ומגישה אותו לכלה עם מעט סוכר כאיחול לחיים מתוקים לה ולבן זוגה. באותו הערב החתן מביא לכלה במתנה מארז עם תכשיטים, נעלי בית, בושם, סוכריות, קוביות סוכר וביצים- ומתחילים בחגיגות החינה עם כל הקרובים, המכרים והשכנים- בבית הכלה. הכלה לובשת תלבושת מסורתית עם מטפחת משי אדומה על פניה והיא מובלת על ידי חברותיה, שאוחזות במעין עששיות בידיהן, אל פינת הטכס. נהוג גם להביא תזמורת שמלווה את הכלה בשירי חתונה.
בטקס עצמו מפזרים את שיער הכלה ומורחים אותו בעיסת חינה בליווי התזמורת. לאחר מכן מורחים מעיסת החינה על אצבעות הידיים והרגליים והחתן מטביע על עיסת החינה שתי מטבעות זהב- אחת לאושר ואחת לעושר. החתן גם מפזר מספר מטבעות לרגלי הכלה, הקהל מצטרף אליו וזורק עוד מטבעות. הכסף הוא תרומה לנזקקים או תרומה לחתן לשאת בהוצאות החתונה.
יום לפני החתונה הכלה טובלת בלילה במקווה. החברות ובנות המשפחה מלוות אותה בתופים, בשירה ובצהלולים. בסיום הטבילה הכלה מובלת בתהלוכה ("ראחלה") לבית שלה ושל החתן. בטרם כניסתה אל הבית, החתן נוטל כד מלא במים וזורק אותו מהגג לכניסה, תוך שמעודדים וקוראים לו – "יא חת'ן כססר לעבאר" (חתן, שבור את הכד!). עם ניפוץ הכד, זכר לחורבן המקדש, הכלה מדלגת מעל המים שנשפכו (סמל לתורה) וצועדת אל עבר הכניסה. עם כניסתה אל הבית הכלה נוטלת שתי ביצים (מאלו שהחתן שלח בליל החינה)- אחד היא זורקת על קיר הבית ואחד על חדר השינה שלה- זכר לחורבן הבית וסגולה לפרייה ורבייה. לאחר מכן יש שנהגו לערוך טקס חינה נוסף.
ביום החופה נהוג היה לצום, לאחר שהכלה אכלה מה"ספנז" שהחתן שלח לה השכם בבוקר. בשעות אחר הצהריים היו שנהגו לפרוש את הנדוניה בבית הכלה להתרשמות המשפחה והשכנים. בשעת בין הערביים הנדוניה הוכנסה לסלים מקושטים בירק ופרחים ואלו נישאו על ראשי ילדים בתהלוכה אל בית החתן. אל התהלוכה הצטרפו משפחת הכלה וקרוביה וכמובן הכלה רעולה בצעיף ובידה סלסלה עם בשמים שקיבלה מהחתן. הכלות היה זמן של בכי ועצב מהפרידה של הכלה מבית הוריה.
