בקהילות היהודיות בתימן מיילדות כונו "נשים חכמות" והן זכו לכבוד ואמון מהרבנים ומהציבור מעצם תפקידן כמביאות ושומרות חיים. נשים אלו שאבו את הידע שלהן מהרפואה העממית וממקורות יהודיים ואף מוסלמים, ידע שנשמר בעל פה ועבר מדור לדור, כך שהמקצוע לרוב נשאר במשפחה. המיילדת המיועדת כבר מגיל צעיר הייתה מסייעת לאמא שלה, המיילדת הותיקה, בלידות וכך למדה לחקות את פעולותיה ולשאוב ממנה ידע מקצועי. היו גם שכינו אותה "המוולידה" או "המסעדה" (הסועדת) ואף "המחדרה" (השומרת) כי האמינו שהיא מגנה מפני רוחות ומזיקים. לרוב המיילדת הייתה אישה מבוגרת עם ניסיון רב והיא נבחרה על ידי היולדת בשל יכולתה לא רק ליילד אלא גם להיות אשת סוד. כלומר, כל המידע אודות התהליך ומין היילוד- היה נשמר ביניהן. האמון הזה נתפס כהכרחי וחשוב כדי להבטיח את הצלחת הלידה.
כחלק מטקס הלידה המיילדת עשתה פעולות שונות על מנת להרחיק רוחות רעות ועין הרע. כך למשל הייתה סוגרת את כל הדלתות והחלונות למעט פתח קטן לכניסת אוויר כהגנה מפני רוח, קור ושדים או שהייתה מדליקה קטורת (לעתים על גבי תנור גחלים) כהכנה מפני שדים. לעתים הייתה מרימה את שמלת היולדת כדי לאפשר ספיגה של עשן ואדי קטורת לתוך אברי האגן. לא נעשו בדיקות פנימיות כי חששו לפגוע בעצמות העובר או לגרום לזיהומים.
המיילדות בדרך כלל לא גבו כסף על עבודתן שכן ראו בכך מצווה, "קרן לעולם הבא".
במקרים חריגים כמו לידת עכוז, היו מביאים ארבע נשים, משכיבים את היולדת על שמיכה והן היו מניפות ומטלטלות אותה באוויר כדי להזיז את העובר לתנוחה הרצויה וכדי שהאישה תשרוד.
במהלך הלידה הייתה המיילדת עוטפת את היולדת בשמיכה ומחשיכה את החדר. לעתים הצטרפו קרובות משפחה וקראו פסוקי תהלים כדאי לייצר מעטפת הגנה רוחנית ליולדת וליילוד או ששרו לה וליולדת שירים כמרחב לריפוי.
במהלך הלידה היולדת נהגה לשתות "סמנה" מדבש, ביצים, יין, חלבה נוזלית ודייסת קמח בחלב או ששתתה משקה מתוק, "סעד" שהוכן מיין סמיך. בלידות שהתארכו לעתים הזמינו חכם והיולדת הייתה עושה מעין התרת נדרים ומבקשת מחילה מכל מי שחטאה כלפיו או כלפיה. הנשים בחדר היו מדליקות נרות מחשש שהיולדת פספסה הדלקה של נרות שבת ומניחות בידה מטבעות כסף שמא הזניחה מתן צדקה ומוסיפות עיסת בצק למקרה ששכחה חלילה להפריש חלה.
אזכורים לתהליך המיוחד של הלידה קיימים בשירת נשים יהודיות בתימן: "לו ראיתן אחיותיי, מה חוויתי בלידה. חשתי רפיון בעצמותיי. טעמתי טעם מוות". יש גם שיר שנקרא "שיר הלל ליולדת".
התקופה לאחר הלידה נחשבה לתקופת משכב לידה ובתימן ראו חשיבות רבה במנוחה בתקופה זו והזנה של הגוף במזון עשיר ומזין (החודש הראשון נחשב בעבר לזמן של סכנה גבוהה לתחלואה ומוות) ולכן קרובות משפחתה ושכונותיה של היולדת דאגו לכל צרכה. בתקופה זו המיילדת הייתה מגיעה לבית היולדת ועורכת "פעולות הגנה" פיזיות ורוחניות לשמירה על הוולד והאם. בין היתר נהגו לעשות "בידור ליולדת", שיח נשים שכלל בדיחות (לפעמים גסות) והתקיים כל ים אחר הצהריים בחודש הראשון לאחר הלידה, כדי למנוע דכאון אחרי לידה.
בחודש זה נערכו גם חגיגות ואירועים חברתיים רבים עבור המשפחה כדי לחגוג את הולדת הבן או הבת. את הבגדים ליילוד הכינה היולדת בחודש השביעי להריונה.
