השידוכים באתיופיה נעשו כשנערות הגיעו לפרקן, בסביבות גיל 12-13 והבנים היו בני 17-20. בני הזוג שלרוב הכירו באמצעות שידוך בין ההורים לא נפגשו עד יום חתונתם. כדי להתחתן היה צריך את הסכמת האישה ובני משפחתה.
החתונה עצמה נערכה מחוץ לבית של הכלה או החתן ונמשכה שבוע שלם. שלושה ימים לפני החתונה נערכו חגיגות בכפר של החתן ובכפר של הכלה. בכפר של החתן התקיים טקס שנקרא "קשרה"- בו הקייס קושר חוט או סרט לבן ואדום (לבן- מסמל את החתן ואדום את הכלה) לרגלי החתן והוא מעביר אותו אל הלב ומשם למצח. הכלה נהגה ערב לפני טקס הנישואין לחגוג מעין חינה, חג הנקרא "אינסוסלי" ובו האדימה את ציפורני ידיה ורגליה בשורשי צמח הגורשיט. ביום החתונה נהגו לבנות לכלה סוכה עם בד לבן שבה תוכל להתארגן מבלי שהחתן יראה אותה. בתקופה לפני החתונה אם הכלה הייתה מלמדת את ביתה לרקום, לבשל, לאפות ויתר מלאכות, הבית ומדריכה אותה בנוגע למנהגי אישות (קיום יחסים).
למחרת החופה, לאחר תפילת שחרית, הכלה הגיעה על גבו של שושבין שאותו היא הכירה מהיום שנולדה לביתו של בעלה במעמד ההורים משני הצדדים. השושבין היה מוריד אותה ליד בעלה ושניהם היו קדים לפני הוריה של הכלה ומברכים אותם. במעמד זה נמצא גם הקייס שנושא דרשה לגבי משמעות הנישואין. בסיום הדרשה היה מברך את הזוג: "פרו ורבו כעץ השקמה (שמצוי בשפע באיזור גונדר) והיו תמיד רעננים כעץ הציבה (עץ ירוק עד). ה' ייתן לכם את הברכה אשר בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב ואימהותינו שרה רבקה רחל ולאה. ייתן ה' לכם בנים גיבורים ובנות מכובדות".
