שבעה ימים לפני החופה מביאות הנשים מבית הכלה חגורת משי דקה וקושרים לבטן החתן עד לחופה, שאז הכלה מתירה אותה. כמו כן, השבת שלפני החתונה מכונה "שבת אלבדע" (שבת ההתחלה) ונהגו לערוך בו סעודה ומשתה ובמוצאי שבת נערך טקס מיוחד בנוכחותם של רבנים ומכובדים.
השבוע שלפני החתונה נקרא "ועד אלערס" והתקיימו בו טקסים רבים. כך למשל, ביום שני ושלישי בשעות הערב היה מתקיים בבית הכלה טקס התקשטות הנשים שכונה "יום ההתקשטות" ("יום אלתטרפה") ו"ליל היתמות" ("לילת אליתימה"). כמובן שנערך גם טקס החינה שלעתים התפרש על פני כמה ימים. בחינה נהגו ללבוש תלבושת מסורתית מפוארת עם רקמות ותכשיטים, תלבושת שלעתים השתנתה בין איזורים גיאוגרפיים שונים במדינה ולרוב עברה בירושה. על ראשה של הכלה הניחו קונוס גבוה עטוף בחיתול שמסמל ברכה לפוריות ומעליו הניחו תכשיטים מזהב וכסף טהור ויפים ולעתים גם פרחים. התכשיטים הכבדים סימלו בו זמנית את עול הנישואין אך גם את היופי של הדרך המשותפת של איש ואישה. לעתים ענדה הכלה על צווארה גם את צמח ה"שדאב" יחד עם שיני שום- סגולה נגד עין הרע. לתהליך של החינה שמלא בסמלים וכוונות כונתה אישה מיוחדת, "שמשית", שהייתה אחראית להלבשת וחתן והכלה, להכנתם לקראת האירוע וניהול הטקס עצמו. את עיסת החינה הכינה הסבתא בליווי האימהות והדודות בטקס עצמו אל מול הקהל, כשכל אחת מברכת ושרה לזוג. את החינה נהגו למרוח על הידיים והרגליים.
לאחר החינה נחגגו עוד ימי משתה (לרוב שבעת ימי משתה) בהם שחטו כבש, שתו, שרו ושימחו את הכלה. במשך ימים אלו הכלה לא פוגשת את החתן. במקרים בהם החתן גר רחוק, הכלה ובני משפחתה היו יוצאים אחר כך למסע ברגל או על חמור לבית החתן ושם היו מקבלים אותם בפיוטים, נגינה ושוחטים פרה או כבש לכבוד משפחת הכלה.
החופה עצמה נערכה תחת טלית ולא תחת כיפת השמיים ונהגו ללבוש לבן היות וזה נחשב יום מחילת עוונות, בדומה ליום כיפור.
