יהודי לוב נהגו לברך להולדת בן ב"סימן טוב" ולהולדת בת ב"מזל טוב". הלידה בלוב בדרך כלל הייתה עם מיילדת בבית ורק אם היו סיבוכים היו מפנים את היולדת לבית חולים. עם יציאת השליה ("הכלאס") הייתה המיילדת מכריזה על סיום הלידה ועל מין הילוד. קרובים, מכרים ושכנים היו מגיעים לברך את האם ולסייע בכל צרכי הבית. היה נהוג שבנות המשפחה או שכנות היו מכינות לכבוד הלידה פשטידה עם כמון (עז'א בלכמון) ו"בסיסה" ונותנים לכל בני הבית לאכול ממנה. במידה והיה נולד בן, נהגו לתלות "כילה"- סדין רקום ומעוטר שהיולדת הכינה ורקמה בהכנת הנדוניה שלה או בזמן ההריון. הסדין נועד להקנות לה פרטיות בזמן שהניקה את בנה. על ה"כילה" תלו קמע שמירה לילד של הבעל שם טוב. כמו כן, היה מנהג עתיק בלוב ליצור צורת מפתח מהפרשתו של התינוק, להדביק על נייר ולהצמיד לכילה. היו גם שנהגו לתלות מפתח מנייר מעל מיטת היולדת. מנהג זה מבוסס על מסכת תענית דף ב' שם נכתב שמפתח של חיה (יולדת) הוא אחד משלושת המפתחות שבידי ריבונו של עולם: מפתח הגשמים, מפתח של יולדת ומפתח של תחיית המתים.
בערב לפני ברית המילה היו מתאספות בבית היולדת נשים פייטניות המכונות "זמזמאת" לכתוש את הבשמים של הברית- הדסים, פרחים מיובשים, שושנים ותבלינים ריחניים. ל"זמזמאת" הייתה תלבושת מסורתית והן היו מתיישבות על מחצלת ליד כיסא אליהו הנביא ותוך כדי כתישת הבשמים היו שרות ומשתמשות בעלי על מנת להשמיע נקישות מיוחדות. מנהג עתיק זה מתבסס על מסכת סנהדרין דף ל"ב: "תנא, קול ריחיים בבורני- שבוע הבן, שבוע הבן". קול הריחיים שימש אות ובישר את זה שיש ברית בזמן גזירות השמד בהן נאסר על עם ישראל לערוך בריתות. אצל יהודי לוב קול הריחיים התחלף בקול העלי במכתש, מנהג שהובא ללוב על ידי האנוסים מספרד ומפורטוגל שהגיעו לשם.
הפייטניות נהגו לשיר בערבית את שירי הספר ("ג'נא הספר")- שירי קודש על המשיח, אליהו הנביא, משה, האימהות, מרים הנביאה ועוד. שירי כיסופים לארץ ישראל, שירים על שבח התורה ושירי תודה למיילדת. את הבשמים שכתשו הן הניחו על גבי צלוחית על כיסא אליהו הנביא, תחת טלית, עד לברית בה יברכו עליהם "בורא עצי בשמים".
זמן קצר לאחר כתישת הבשמים היו מתכנסים זקני הקהילה לקריאת הלל. בסיום הקריאה כיבדו את הזקנים בעראק, ביצים קשות וגרגרי חומוס. לילדים חילקו מטבעות. לחלוקת גרגרי החומוס והמטבעות קראו "הליל", כשאת הגרגרים שלחו גם לקרובי משפחה ולשכנים. בהמשך הלילה נהגו לקרוא מספר הזוהר ומקהלת בית הכנסת יחד עם פייטנים ואורחים שרו יחד זמירות ופיוטים לשלום היילוד והיולדת. לעתים המשיכו לקרוא כל הלילה גמרא, רשי ותוספות. את התינוק נהגו להניח בלילה לפני הברית רק בחיק האם או אצל אחת מבנות המשפחה.
ביום הברית הדליקו נרות ותלו רדיד אדום בפתח הבית כדי לציין שנולד שם בן ומתקיים ברית למי שרוצה לבוא. את התינוק הלבישו בבגד שרקמה הסבתא מצד האם, שגם נהגה להכין את כל מלבושי התינוק ולהגיש אותם לביתה כשהיא בחודש שביעי להריונה.
עם הגעת מועד הברית אחת הסבתות מוסרת את התינוק לאביו תוך שירת הפיוט "ברוכים אתם קהל אמוני, ברוך הבא בשם ה'…". למסירה זו קוראים "ת'קריבה". לאחר הברית ולאחר שברכו על הבשמים, הסבתא נוטלת חזרה את התינוק ומוסרת אותו לאימו בטקס שנקרא "הרדא".
