את הנושא של שמירת טהרה הילדים הכירו כבר בילדותם כאשר נהגו ללוות את אימא שלהן לטבילה בנהר. בימי הוסת נהגו הנשים האתיופיות לפרוש ל"מרג'ם ג'וזו" או 'בית הנידה' (יש שמכנים אותו "יה-דם גוג'ו"- בקתת הדם) שהוא בית מיוחד לנשים ששכן בדרך כלל בפאתי הכפר. הבית היה מוקף גדר והנשים חיו שם בזמן המחזור ואחרי לידה. כל חפץ שבא במגע עם האישה בימי נידתה היה נחשב טמא והיו טובלים אותו בנהר כדי לטהר אותו. בימי נידתה נאסר על האישה לצאת מהבית מאחר ונחשבה טמאה, אלא לעשיית צרכים, ירידה לנהר והבאת עצים להסקה.
השהות ב"מרג'ם ג'וזו" הייתה חלק מהווי חייה של אישה והיו שראו בימים האלו חוויה מיוחדת- זמן של התכנסות וריפוי, חיבור לגוף ואחווה נשית יהודית. היו גם כאלו שזוכרות את הימים שם כימים בהם הרגישו מושפלות ומורחקות. הנשים לא עסקו במלאכה בימים ששהו בבקתה. הן לקחו פסק זמן ומנוחה מכל מטלות היום יום. את המזון היו מקבלות מבנות משפחה אחרות ומבנות הכפר שדאגו לטפל בהן ולדאוג לכל צרכן. את המזון והמים שהביאו להן הניחו מחוץ לבקתה.
מאחר ושמירת נידה הייתה כמו בתקופת המקרא, נשים נהגו לשהות שם שבעה ימים או עד שהדימום הסתיים. בסיום התקופה ב"מרג'ם ג'וזו", הן היו יורדות לנהר, מלוות בילדיהן. שם היו מכבסות את בגדיהן וטובלות שבע טבילות ומברכות "אתברכ זגבר" (יתברך שמו), ברכה שליוותה כל עשיית מלאכה, יחד עם תפילה אישית. כשיצאו שלושה כוכבים הן שבו לביתן. אם היה מעונן והכוכבים לא נראו לעין- הן השליכו אבן. במידה וראו את מקום נפילתה- הבינו שלא החשיך עדיין. אם לא ראו אותה- זה היה סימן שהן יכולות לשוב הביתה.
נשים אחרי לידה שהו בבקתת הנידה ארבעים יום לאחר שנולד בן ושמונים יום לאחר לידת בת. במקומות מסויימים נהגו לעבור לסוכת יולדת לאחר פרק זמן של שמונה ימים לאחר לידת בן וארבעה עשר יום לאחר לידת בת. סוכת היולדת נקראה "יארס ג'ודו" ושם הנשים מלו את בניהן. בימים הראשונים לאחר הלידה המיילדת והנשים שתמכו ביולדת זמן הלידה שהו בבקתה יחד איתה. ביתר הימים היא נתמכה בנשים ששהו שם יחד איתה. מאחר ונשות הכפר דאגו לה לכל צרכיה, היא הייתה פטורה מטיפול ביתר ילדיה ומעול הבית ויכלה להתפנות למנוחה וטיפול בתינוק/ת. עם גמר תקופת השהות שלה בסוכה או בבקתה נערך טקס טהרה וכפרה לה ולתינוק/ת. עם שובה של האישה לביתה נהגו לקיים סעודת מצווה ולהעניק שי לכהן.
