יש הטוענים כי מקור עיד אל בנאת, "חג הבנות" (שקרוי בתוניס ראש חודש לבנות) שחל בתוך חג החנוכה, בא' טבת, יום שנועד להזכיר את חלקן של הנשים בנס החנוכה ואת יהודית שהרגה את הולופרנס הרשע- מקורו בתוניס. לפי אחד הסיפורים לפני מאות שנים פקדה מגיפה את תוניסיה וגרמה למותן של בנות. הבהלה שאחזה באימהות ובסבתות גרמה להן להגיע לבית הכנסת ולהתפלל לשלום בנותיהן בזמן הקריאה בתורה. מאז נעשה מנהג שביום הזה כל הנשים עברו בבית הכנסת לפני התיבה ונשקו לספר התורה. החכם או הרב נשא דרשה לזכותן של נשים צדקניות ואז פרש ידו על ראשן של נשות הקהילה וברך אותן בתפילה לשלום הבנות. לאחר התפילה נערך סיום מסכת שבת וכל באי בתי הכנסת ישבו לסעודה חגיגית. הנשים לקחו משאריות הבשר לבנותיהן וזה נחשב כסגולה נגד 'מחלות הבנות'.
החוקר נחום סלושץ, חוקר יהדות שערך מסעות בצפון אפריקה, טוען שעיד אל- בנאת, חג הבנות, הוא "קבלה שנשארה בידיהם מזמנם של החשמונאים שאז אירע, לדעת חז"ל, גם מעשה יהודית ועל כן ראוי שבני ישראל יקדישו את היום ויעשו אותו יום טוב לבנות".
יש גם את אלו המייחסים יום זה ליום בחירתה של אסתר למלכה על ידי אחשוורוש שאף הוא חל בראש חודש טבת. כמו כן, יש את מי שמקשר את החג לסיפורה של בת יפתח וגירוש הנשים הנכריות בתקופת עזרא הסופר ויש המקשרים את החג לגיבורות נוספות כמו דבורה ויעל, שרח בת אשר, חנה ושבעת בניה, ברוריה ועוד. בכל מקרה זהו חג שכל מהותו- אחווה נשית, משתה וחגיגה לכבודן של נשים.
סביב עיד אל בנאת היו נהוגים טקסים ומנהגים רבים:
- בחלק מהקהילות היה זה יום בו חגגו לבנות הקהילה בת מצווה משותפת. הבנות היו מגיעות לבית הכנסת לבושות בלבן. רב הקהילה היה נושא דרשה על נשות ישראל המנהיגות והגיבורות (יעל, חנה, יהודית, אסתר וכן הלאה), פורש ידיו על ראשן של הנערות ומברך אותן ב"מי שברך" מיוחד. לאחר הברכה כל בת ניגשה להיכל ונישקה את הפרוכת. לאחר מכן היו הבנות נאספות בביתן של אחת החברות וכל אחת הייתה ניגשת ואוחזת בידיה של חברתה ומבקשת ממנה סליחה, כמו ביום הכיפורים. לאחר הפיוס היו מחלקות מתנות זו לזו, מתחבקות ומפרישות מעשר עבור נזקקים.
- עיד אל בנאת נחשב בחלק מהקהילות לחג הרווקות ושמירתו נחשבה לסגולה לשידוך טוב והגון. לרוב אחת מנשות הקהילה הייתה פותחת את ביתה לכל הנשים הרווקות לערב של שמחה, הודיה, שירה וריקודים כמקובל בחג זה. האימהות והסבתות שצפו בשמחה מהחלונות הצטרפו בצהלולים. כמו כן, נהגו שלא לעשות מלאכה ביום זה.
- בראש חודש טבת נהגו גם בתוניסיה לאפות עוגות דבש או עוגות "יו יו" מסולת ותמרים, שומשום ודבש- ולשלוח מנות ומתנות לבנות. כמעט בכל בית נהוג היה לערוך סעודה חגיגית לזכר גבורתה של יהודית. לעתים התכנסו כל הנשים מאותו הרובע בבית אחד לשיר שירי חול וקודש ולרקוד יחד. לקראת ערב ישבו כל הנשים לסעודה שבישלו יחד ובסיומה כל אחת לקחה מדברי המאפה והמתיקה שנשארו וחילקה לקרוביה ולחברים. היו שנהגו להכין ולחלק עוגיות 'דבלה' שנקראות גם 'מניקוטי'- בצק מטוגן בדבש בצורת שושנה.
- גם זוגות מאורסים חגגו ביום זה כאשר הארוס נהג לשלוח מתנה לארוסתו ולעתים הפוך (הארוסה קונה לחתן).
- נהגו גם לחלק ביום הזה מתנות לילדים נזקקים- נעליים, סוודרים וביגוד נוסף.
