לשבת נודעה בקהילה היהודית באתיופיה קדושה יתרה וההכנות אליה החלו כבר מיום חמישי: ירידה לנהר לכבס את הבגדים, ניקיון ורחצה. את התבשילים והאינג'רה הנשים הכינו רק לאחר שטבלו בנהר או במקור מים אחר. בחצות היום בשישי פסקו הנשים ממלאכתן, סידרו, ניקו את הבית ולבשו שמלותיהן הרקומות ברקמה מיוחדת. מאחר ולא ניתן היה להבעיר אש נהגו היהודים לאכול מאכלים קרים. את הנר למאור הדליקו בחצות היום ונתנו לו לדלוק עד שנכבה מעצמו בליל שבת. הנר עצמו הוכן מדונג לשימוש בבית. בבית הכנסת השתמשו בעשבים, מאחר ודונג (דבש) נאסר בבית המקדש.
עם שקיעת השמש החלה תפילת השבת, אליה הגיעו כל בני הקהילה. כך גם בשבת בבוקר- כאשר הכהנים והזקנים השכימו קום לתפילה שיוחדה רק להם ואז הצטרפו יתר בני הקהילה.
אחרי התפילה התקיימה סעודת שבת קהילתית שכללה לחם מיוחד שהנשים הכינו מראש הקרוי "מסוואית" (מנחה לאלוקים) או ברכתה (ברכה) וכן משקה שמזכיר בטעמו בירה. לאחר התפילה הכהן נהג לברך על הלחמים ולבצוע אותם.
יחסי אישות נאסרו בשבת וכך גם ברית מילה. אף חולים- אסור היה לבקרם בשבת. רק מצב של מלחמה נחשב לפיקוח נפש.
