נשים יהודיות באיטליה לאורך כל הדורות נטלו חלק חשוב בחיי הקהילה, התפילות ובעיצוב בתי הכנסת. הן רקמו פרוכות, מעילים לספרי התורה ופריטים נוספים שקישטו את בית הכנסת. אפילו הייתה תפילה שנאמרה בשבתות בחלק מהמקומות לזכותן של הרוקמות לאחר קריאת התורה: "מי שברך שרה רבקה רחל ולאה, הוא יברך את כל בת ישראל שעושה מעיל או מטפחת לכבוד התורה והמתקנת נר לכבוד התורה. הקב"ה ישלם שכרה ויתן לה גמולה הטוב ונאמר אמן".
מעבר לרקמה ולעיצוב, הנשים היהודיות של איטליה, בפרט בתקופת הרנסאנס, היו למדניות ובקיאות בהלכה, בתורה, חלקן גם בקבלה, וזאת לצד השכלה כללית. הן היו עצמאיות ויצאו לעבוד בתקופה זו במגוון משרות מכובדות. חלקן שימשו גם כשוחטות. היו גם משוררות יהודיות כמו דבורה אסקארילי שחיה בסוף המאה ה-16. בבית המדרש לרבנים שהוקם על ידי שד"ל בפאדובה ב-1829 ואחר כך עבר לפירנצה ורומא, נשים השתתפו בלימודים יחד עם הגברים.
נוסח התפילה של יהדות רומא הוא ככל הנראה נוסח התפילה הראשון מחוץ לארץ ישראל ועל פי מקורות קדומים נשים נטלו חלק פעיל בתפילות מאז ומתמיד. נוסף כל כך, נמצאו מקורות לתפילות שונות שיוחדו לחיי האישה, חלקן חוברו על ידי גברים וחלקן על ידי נשים (תפילת "מודית אני", תפילות לבת מצווה ועוד). בספריה הלאומית נמצא עותק מקורי של סידור תפילה לאישה מ-1480 ושם בברכות השחר נכתב: "ברוך שעשיתני אישה ולא איש". כמו כן, ידוע סידורה האישי של יהודית כהן מאיטליה וסידורים נוספים בהם הופיעו תפילות הקשורות במעגל חייה של האישה, כגון: הריון ולידה, טהרת משפחה, חינוך הילדים ועוד.
